חדשות קולנוע וסרטים

"האלימות הופכת לשגרה ובמקום להיבהל ממנה אנחנו כבר מתרגלים"

21/6/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

המחזמר "קברט" שמוצג בתיאטרון הקאמרי בימים אלו והיה בעבר גם לסרט מצליח, מדבר על חברה עיוורת שצועדת אל התהום בברלין של שנת 1931. המחזאי אלי ביז'אווי והשחקן שהם שיינר מדברים על הדמיון בין אז לישראל של היום

לפני 60 שנה עלה לראשונה על הבמה המחזמר "קברט" שמבוסס על הנובלה 'פרידה מברלין' של הסופר כריסטופר אישרווד. המחזמר מביא את סיפורה של זמרת צעירה בשם סאלי בולס שמופיעה במועדון בברלין וסיפור האהבה שלה עם סופר אמריקאי. הסיפור מתרחש בברלין של שנת 1931 קצת לפני תחילת עליית הנאציזם לשלטון. את סיפור העלילה הראשי, עלילות המשנה והמצב שהולך ומקצין בברלין מתווך מנחה המועדון הכריזמטי.

המחזמר המצליח קיבל גרסה קולנועית שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1972 בבימויו של בוב פוסי (שאף קטף את פרס האוסקר על הבימוי של הסרט) בכיכובם של לייזה מינלי כסאלי בולס, תפקיד שזיכה אותה באוסקר, מייקל יורק כסופר האמריקאי הביסקסואל שהוא מושא אהבתה וג'ואל גריי בתפקיד המנחה, אותו גילם גם במחזמר ואף זכה בפרס האוסקר הנכסף על תפקידו. הסרט נחשב על היום לאחד העיבודים הקולנועיים המצליחים ביותר של מחזמר בימתי וגרף שמונה פרסי אוסקר.

זוהי לא הפעם הראשונה שהמחזמר עולה על במות התיאטרון בארץ. "קברט" הופיע בגרסאות שונות בישראל לאורך השנים כמו בתאטרון הבימה ב-1989 בכיכובם של מיקי קם כסאלי בולס ומשה בקר כמנחה. בשנת 2011 הועלה המחזמר בתאטרון הקאמרי בבימויו של עמרי ניצן ז"ל בכיכובם של אולה שור סלקטר כסאלי ואיתי טיראן כמנחה. וכעת, 15 שנה לאחר ההפקה הקודמת מעלה הקאמרי גרסה מושקעת, אמיצה ונועזת בבימויו של גלעד קמחי שמהווה פרשנות עכשווית ורלוונטית לקהל.

לנעליו הגדולות של המנחה נכנס הפעם הזמר ושחקן רן דנקר, לנעליה של סאלי נכנסות ברוטציה חני פירסטנברג וליהי טולדנו הצעירה שמפתיעה בנוכחות בימתית כריזמטית, נדב נייטס בתור הסופר האמריקאי, כינרת לימוני כפרויילין ושהם שיינר כארנסט. תפסתי לשיחה את מחזאי המחזה, אלי ביז'אווי ואת השחקן שהם שיינר.

(אלי ביז'אווי. צילום: שמחה ברבירו)

אלי, כשמתרגמים מחזמר כה מוכר, למי אתה נאמן יותר - למחבר, למוזיקה או לקהל?

"אין סתירה בין שלושת הדברים. בסופו של דבר בקצה מה שחשוב זה השפה שאליה אתה מתרגם וזה דבר מהותי ביותר. התפקיד שלי בתור מתרגם זה להיות צינור כמה שיותר נאמן ומשוכלל ליצירה שתגיע באופן הכי מעניין ומורכב שלה לקהל בזמן ובמקום שאני חי בו. תפקיד המתרגם זה לעשות התאמות ושינויים שיאפשרו לדבר שנכתב בשפה וזמן אחרים לעבוד בשפה, בזמן ובמקום שלך וככה אתה בעצם מתרחק מהמקור בהרבה פרמטרים אבל בעצם מתקרב אליו".

מה לדעתך הסרט הבין או חשף ביצירה בצורה שונה מהבמה?

"יש שירים שבכלל נוצרו בסרט ואף אחד בכלל לא ידע שהם לא היו בגרסה המקורית והיום הם חלק מכל גרסת מחזמר. ברגע שהסרט נוצר ונצרב נשארו הרבה דברים וזה מושא התייחסות לכל אחד מהיוצרים בתנועה, תרגום, מוזיקה ובימוי".

המחזה מתרחש בברלין של ראשית שנות ה-30, רגע לפני עליית הנאציזם. האם במהלך העבודה הרגשת שהוא מדבר באופן שונה לקהל של 2026 ? "גם מבלי לשנות מילה, המראה במחזה הפעם מופנית אל הקהל שצופה בו. אי אפשר להתבונן בקברט שמדברת על חברה עיוורת שצועדת אל התהום וגם נופלת לתוכו ולא להסתכל על החברה שלנו שניצבת מול תמרורי אזהרה שונים לגבי המקומות שהיא הולכת אליהם ויש אנשים שמזהירים מפני התמרורים ויש שמתכחשים אליהם. דברים שנשמעים מהבמה פורטים על מיתרים אקטואליים גם מבלי לשנות מילה בהצגה".

(שהם שיינר. צילום: רדי רובינשטיין)

זאת אחת ההפקות המצליחות ביותר שהיו בקאמרי בשנים האחרונות. מה לדעתך גורם לכך?

"ברגע שליצירה כל כך מגוונת, גדולה ורהוטה נרתמו מוחות כל כך חזקים מתוך התיאטרון הישראלי, זה הוביל רכבת שכל אחד ניסה להביא את המיטב שלו עבור היצירה הזאת ואני שמח שזה צלח. יש גם את ממד האקטואליות של התוכן והאופן האיכותי שהוא מוגש וכשמקבלים יצירה שמבוצעת באופן הזה עם הופעות מוזיקליות ומשחקיות כמו שההצגה מציעה נוצר איזשהו שלם".

שהם, מה משך אותך להצטרף להפקה של "קברט"?

"קברט הוא מחזמר נדיר מהסוג שיש בו הכול גם סיפור חזק ומורכב, גם מוזיקה נפלאה וגם דמויות נהדרות לשחקנים. מעבר לזה, זו כבר בערך הפעם הרביעית שאני עובד עם גלעד, וזו תמיד סיבה טובה להגיד כן. יש בו שילוב נדיר של דמיון, דיוק, הומור ואהבת אדם, והעבודה איתו תמיד מרגישה כמו מקום שאפשר גם ליצור בו וגם ללמוד בו. זה תענוג גדול להגיע לחדר חזרות שבו אתה מרגיש שמצפים ממך להביא את עצמך מצד אחד אבל גם עוזרים לך להגיע למקומות שלא ידעת שאתה מסוגל להגיע אליהם". ⁠

איך ניגשת לבניית הדמות?

"היה לי חשוב למצוא את השילוב בין הקסם והכריזמה של הדמות לבין משהו שמרגיש קצת פחות נינוח מתחת לפני השטח. עבדתי גם על הפיזיות ועל האופן שבו הוא נכנס לחדר. אפילו שיניתי קצת את ההליכה שלי. באחת החזרות נדב נייטס שאל אותי למה אני צולע, אז כנראה שעשיתי לפחות משהו אחד באופן עקבי". ⁠

אילו אתגרים מיוחדים הציבה בפניך ההפקה הזו?

"האתגר הגדול הוא המעבר בין העולם הזוהר, המצחיק והסקסי של הקברט לבין המציאות ההולכת ומחשיכה מסביב ואם אני ממש כנה אז אחד האתגרים הגדולים היה לראות כמה כיף רן דנקר והרקדנים עושים על הבמה ולא לרצות לפרוץ פתאום לאחד הנאמברים ולהצטרף אליהם. זו באמת חגיגה שהכי בא לך להיות חלק ממנה". ⁠

(רן דנקר ב"קברט". צילום: משה צ'יטיאת)

האם צפית בסרט? עד כמה העיבוד הקולנועי היה נוכח בעבודה שלך?

"כמובן שראיתי את הסרט, אבל חשוב לזכור שהסרט והמחזמר הם לא בדיוק אותו סיפור. למעשה, הדמות שאני משחק כמעט לא קיימת בגרסה הקולנועית, היא איזו הכלאה בין שתי דמויות וגם דמויות אחרות כמו אלו של ליאורה ריבלין ועמי ויינברג מקבלות שם נפח ותפקיד שונים לגמרי". ⁠

האם יש משהו שהבמה מאפשרת להעביר טוב יותר מהסרט או להפך?

"עם כל הכבוד לסרט, תיאטרון זה אירוע חי שקורה כאן ועכשיו מול הקהל, שאנחנו נמצאים ממש בתוכו, ובקברט זה מורגש בכל רגע. זו ממש חוויה לכל החושים".

"קברט" עוסק בתקופה היסטורית טעונה. מדוע הסיפור ממשיך להיות רלוונטי גם כיום?

"אני זוכר שבתחילת החזרות מישהו אמר שכשקברט עלה כאן לפני 15 שנה, כולם חשבו שאי אפשר להיות יותר רלוונטי מזה. וכולם צחקו בחדר צחוק מריר כזה כי הנה המציאות ממשיכה להוכיח לנו אחרת. אנחנו חיים בתקופה שבה השיח נעשה קיצוני יותר, האלימות הופכת לדבר שבשגרה, ובמקום להיבהל ממנה אנחנו לפעמים כבר מתרגלים אליה. קברט מזכיר שתהליכים מסוכנים לא מתחילים ביום אחד. הם מתחילים לאט, וכשמבינים מה קורה לפעמים כבר מאוחר".

אילו מסרים או אזהרות אתה חושב שהקהל יכול לקחת מהיצירה?

"קברט היא גם אזהרה אבל גם חגיגה. אזהרה מפני קיצוניות ושנאה, אבל גם חגיגה של חופש, של אומנות של מיניות ושל היכולת לצחוק. הומור, חופש להיות מי שאתה וחופש לאהוב את מי שאתה אוהב הם חלק מהדברים שהופכים חברה לבריאה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שלא פעם הדברים הראשונים שקיצוניות מנסה להשתיק הם בדיוק הדברים האלה. בגלל זה לדעתי כדאי וחובה לשמור עליהם". ⁠

(ליהי טולדנו ב"קברט". צילום: משה צ'יטיאת)

האם יש רגע בהצגה שמקבל משמעות אחרת מזו שהייתה בעבר?

"יש רגע שבו דמותה של ליאורה ריבלין אומרת שהיא גרמנייה, שהיא לא יכולה פשוט לקום ולעזוב, אבל היא נשארת כי זה הבית שלה. הרגע הזה פוגש אותי מאוד בתקופה שבה הרבה חברים שלי מדברים על רילוקיישן כפתרון למציאות שמכאיבה להם. אני מבין את הקושי לגמרי, גם לי קשה לפעמים עם דברים שקורים כאן אבל אני ישראלי, מחובר למקום הזה, לשפה, לאנשים ולתרבות. ולכן הרעיון של פשוט לקום וללכת מעורר בי עצב גדול.

ואולי זה נוגע בי גם ממקום אישי יותר. בן הזוג שלי ואני נמצאים בתהליך של הקמת משפחה, ובחרנו לעשות פונדקאות בארצות הברית, בין היתר בגלל המורכבות של התהליך בארץ. לפעמים עולה בי פחד מהמחשבה על עתיד שבו אצטרך לעזוב לא כי אני רוצה, אלא כי ארגיש שאין לי מקום מלא ושווה כאן. אני לא שם, ואני מקווה שלא נהיה שם לעולם. דווקא בגלל זה המשפט הזה בהצגה נוגע בי כל כך".

האם היה רגע בחזרות שהפתיע אותך או שינה את תפיסתך לגבי היצירה?

"כן. ככל שהעמקנו בחומר הבנתי עד כמה היצירה הזאת מתוחכמת. לאט לאט מתחיל לחלחל שהכל היה שם מההתחלה. הכל מקבל פתאום משמעות אחרת. רק כשמגיעים לסוף אתה מבין כמה חוכמה ואופל מסתתרים בתוך היצירה הזאת. פתאום אתה מסתכל אחורה על כל מה שראית בדרך ומבין אותו אחרת לגמרי". ⁠

אחרי העבודה על "קברט" מה אתה לוקח איתך לפרויקטים הבאים?

"בעיקר את ההבנה שגם דמויות שאנחנו לא מסכימים איתן, או אפילו נרתעים מהן, חייבים לנסות להבין לעומק. כשחקן, ברגע שאתה מפסיק לשפוט ומתחיל לחקור, קורים הדברים המעניינים באמת. הכיף הוא לגלות מחדש את החומר בכל ערב. יש משהו יפה בלהמשיך לחקור יצירה גם אחרי שהיא כבר עלתה".

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

כתבות נוספות ממדור Seret הצגה

מיכל ליבר רונן - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

1מאוד מעניין, הצגה מעולה ושני אנשים נהדרים ומוכשרים מישהי () | 21/06/2026 19:30:05