חדשות קולנוע וסרטים

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים: סקירות והמלצות סרטים

22/6/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

לכבוד הפסטיבל שיתחיל מחר (שלישי) ויימשך עד 30 ביוני בסינמטק ת"א וברחבי העיר, כתבי האתר עם סקירות של כמה מהסרטים הקצרים המסקרנים בתחרויות השונות

בסיס אם – סרטה של עמית קרא מאוניברסיטת תל אביב הוא סרט רגיש ואינטימי שמתרחש בצל אירועי השבעה באוקטובר ועוקב אחרי מילואימניק צעיר שנמצא בעיצומו של קרב על בית חאנון ומתקשה להכיל את המציאות המתערערת סביבו, בזמן שחבריו לצוות מנסים לשמר שגרה מדומה בתוך מצב שהוא הכל חוץ מנורמלי. בתוך המרחב הסגור הזה הסרט בונה בהדרגה תמונה אנושית של לחץ נפשי וקשרים שנמתחים ונבחנים מחדש ברגעי קצה.

בלב הסרט עומדת אחוות האחים והרעיון שהאנשים שנמצאים איתך במקום הכי קשה הם גם אלה שמצליחים להבין אותך כשכבר אין צורך במילים. הדבר בא לידי ביטוי בדיאלוגים טבעיים שנוגעים גם באקלים הפוליטי והחברתי הטעון וגם בדינמיקה הצה"לית המוכרת, מבלי לאבד את הפשטות והכנות של האינטראקציות בין הדמויות. הבחירה למקם את כל הסרט בחלל אחד מאפשרת לבימוי ולצילום למצות את המרחב המצומצם עד תום והתוצאה הוויזואלית מרשימה במיוחד ומהווה חלק מרכזי בכוחו של הסרט. (אוהד שמש)

(צילום: אדיר בוקר)

Crumb - בסרטה זוכה הפרסים של ילנה קולש מציע אנו נחשפים לחייו של אליושין, נער בבית יתומים נוקשה שיוצא להתמחות במאפייה במטרה להרוויח את עצמאותו המשפטית. בתוך עולם מנוכר ונטול חום ומבוגר מכוון, אליושין מתאהב בעמיתה לעבודה במאפייה ורוקם בדמיונו רומן סודי שלם ביניהם כדי לפצות על הבדידות. הסרט בוחן בחוכמה את המתח שבין הפנטזיה השברירית של הנעורים למציאות החשופה והכואבת. אך עדיין מבעד לייאוש, צצים בו רגעי קסם שמזכירים לנו את היופי והפוטנציאל המסתתרים מתחת לחזות המחוספסת של צעירים שמנסים בסך הכל לשרוד את המערכת. (עדיאל קורן)

אולי זה אפילו באמת – בסרטה הקצר יעל בונה משתמשת בכלים מתוחכמים מעולמות הקולנוע, האנימציה והאופטיקה כדי להציע לצופה דרך ייחודית לעיכול המציאות הביטחונית המורכבת. דרך שילוב מרתק של טכניקת סטופ-מושן המפרקת תמונות אקטואליות ובונה אותן מחדש, הסרט מנווט ברגישות בין שגרה קטועה לחדשות מתפרצות ועושה סדר בכאוס. במרכז הסרט עומד דיון יצירתי ומעניין: האם כשם שאנו מוכנים להשהות את הספק ולהאמין באשליית התנועה של האנימציה, אנו מסוגלים להאמין בדרך זאת גם בתקווה? בונה מייצרת הקבלה מבריקה בין יכולות קולנועיות כמו לעצור את הפריים או הרצתו לאחור, לבין הכמיהה האנושית למצוא נחמה ואופק לעתיד טוב יותר בתוך מציאות אינטנסיבית שלא מאפשרת ולו רגע של שקט. (שני מילרד)

(צילום: עומר דולב) ירוס - משחר ימי הקולנוע, בחרו יוצרים רבים למסגר פערים חברתיים, בעיות מדיניות או מאבקים לשוויון דרך נקודת מבטם של ילדים (מ"גנבי האופניים" ועד "הים") שיא טהורה וחסרת עכבות בהרבה מעולם המבוגרים. זו גם דרכו של "ירוס", סרטה של תמנה פרץ שמתחרה בפסטיבל בתחרות העצמאית, שעוקב אחר ירושלים בת ה-11, מבקשת מקלט אריתראית בדרום תל אביב.

כשאמה עובדת שעות ארוכות (ושאר העולם שסביבה נטול מבוגרים) - על ירוס להחליט: האם להשגיח על אחיה הקטן והפוחז או לגשת לאודישן הריקוד לו כה חיכתה? כשמצלמתה כמעט ולא עוזבת את פרצופה של ירוס ועם שורות דיאלוג מדודות, פרץ הופכת בדקות ספורות מאבק חברתי שלם שנסתר לרוב לעיני הציבור הישראלי לאקוטי הרבה יותר. זהו סרט שמותיר את הצופה שלו מעורער בסופו, ועם הבנה שעוד נשמע על פרץ בעתיד. (דניאל עמיר)

(צילום: איליה מרכוס)

תזכור אותי ככה - סרטו של יונתן ברסקי מתרחש בעתיד הקרוב ובו בעזרת טכנולוגיה של שבבים ניתן להוריד ולחוות כל זיכרון מסעיר שרק רוצים. הסרט עוסק בסער, בחור צעיר ובודד שנמחקו לו כל הזיכרונות מלבד אחד שבו הוא נמצא עם אלה, בת זוגו לשעבר, שאותה לא באמת זוכר ומזהה. הסרט משלב בין פילם-נואר ומד"ב והוא מסוג הסרטים שלא רואים בדרך כלל אצל סטודנטים. עשוי היטב, מרשים ויזואלית ומעלה תהיות בקשר לעתיד הטכנולוגי. (גל סמית')

2:30 דקות ב-5 שקלים - בסרטו הקצר והמדויק יפים גרבוי הופך משקפת תיירים פשוטה למטאפורה טעונה על מבט, זיכרון ונרטיב. במקום לחשוף מיד את עזה ההרוסה, המצלמה מתעכבת דווקא על הישראלים המתבוננים בה, על תגובותיהם, על קיר הנופלים, על הדגלים, הילדים והחיים הנמשכים לצד הטראומה.

הבחירה להסתיר את מושא המבט כמעט עד הרגע האחרון ממקדת את הסרט לא בהרס עצמו, אלא באופן שבו החברה הישראלית מבקשת לעבד אותו ולהעניק לו משמעות. זהו סרט תיעודי קצר המעורר שאלות מורכבות על זיכרון, אבל, זהות והכוח הטמון בעצם פעולת ההתבוננות. (אור טילינגר דה קרבליו)

(צילום: יפים גרבוי)

Self Portrait - נגאר סופי, יוצרת וצלמת ממוצא פרסי שחיה ופועלת בארצות הברית, מתחילה את הסרט הקצר שלה בדימוי חזותי וקולי עוצמתי של כדורי אקדח הנורים לתוך עיניה של דמות מכוסה בכיסוי ראש מסורתי. הדמות מתגלה כיוצרת עצמה. איך אפשר לתאר את עצמך? מה המשמעות של דיוקן עצמי של יוצרת הקרועה בין זהויות? הנעה בין שפות ותרבויות?

הסרט הקצרצר מתאר את חיפוש ה"עצמי" שאבד בקולאז' של דימויים, שפות, כתמי צבע וקרעים של תמונות המתארים את משבר הזהות הזה. מילים בערבית חוברות לשפה האנגלית. 'האם אני תמיד מתרגמת?' תוהה היוצרת. האם אני מאבדת משהו בתרגום או מתפתחת? בסרט היא גם נוגעת באי-האפשרות ליצור דיוקן עצמי בצל הבושה והאשמה על כך שרבים כל כך, בני גילה, במקומות אחרים, איבדו את חייהם במלחמה ובאלימות. תמונת הפתיחה מציבה את היוצרת מול אותו דבר נורא, שלא קרה לה, אבל היא חשה אותו ומייצגת אותו באומנות שלה. (יעל מאורר)

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !