חדשות קולנוע וסרטים

פסטיבל ירושלים: הסרטים הלהט"ביים, ההמלצה החמה וכמה אזהרות

7/7/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

עורך מדור ביקורות הקולנוע ומבקר הקולנוע הראשי של אתר סרט יאיר הוכנר, ממליץ על הסרט החשוב ביותר שתראו השנה בירושלים, הסרטים הגאים המסקרנים ועוד שלוש המלצות עם תמרור אזהרה לצידן

מכתבים צהובים

סרט של הבמאי הגרמני-טורקי אילקר צ'טאק ("חדר המורים" המועמד לאוסקר), הוא אחד הסרטים המדוברים של השנה אחרי שקטף את פרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין. מדובר בדרמה פוליטית משפחתית מותחת ואינטימית, המתרחשת בטורקיה. העלילה עוקבת אחר עזיז (טאנסו ביצ'ר), מרצה באוניברסיטה ומחזאי, ורעייתו דריה (אוזגיו נאמאל), שחקנית תיאטרון מוערכת. השניים מנהלים חיים בורגניים ונוחים באנקרה יחד עם בתם המתבגרת, אזגי.

הכל משתנה לאחר ערב הפרמיירה החגיגית של ההצגה החדשה שכתב עזיז. אל ביתם מגיעים "המכתבים הצהובים" - אותם זימונים רשמיים ומפחידים של ממשלת טורקיה לחקירות והעמדה לדין באשמת "סיוע לטרור". עזיז מפוטר מהאוניברסיטה, דריה מודחת מהתפקיד הראשי בהצגה והמשפחה מאבדת את מקורות הכנסתה. הם מוצאים את עצמם במסלול התרסקות כלכלי, חברתי וזוגי, שמאלץ אותם לעקור לאיסטנבול, להצטופף בדירת הסבתא ולבחור בין נאמנות לעקרונותיהם לבין הישרדות בסיסית.

התוצאה היא קולנוע שהוא גם מרד פוליטי שמציג את כוחם הגולמי של אמנות וביטוי עצמי. הסרט ממחיש בצורה מיומנת מצב בלתי אפשרי כאשר המשטר הדיקטטורי הפאשיסטי חודר לתוך חיי המשפחה ויוצר חוסר ודאות אישי וכלכלי בחיים. הוא עושה זאת ככלי נשק כדי לייצר שליטה באנשים ממעמד חברתי בינוני ומעלה החוששים לאבד את כל רכושם ואף את חייהם. צ'טאק יוצר תמונה מציאותית קודרת של דמוקרטיה שחומקת מבין האצבעות. טאנסו ביצ'ר ואוזגיו נאמאל כזוג האמנים שהאדמה היציבה נשמטת מתחת לרגליהם מעולים בתפקידים הראשיים ומספקים הופעות ממגנטות שמצליחות לתפוס את הכעס והתסכול.

על אף שהסרט ממוקם בטורקיה ומדבר על שלטונו של ארדואן, הרלוונטיות הטרגית שלו למדינת ישראל של 2026 היא כמעט בלתי נמנעת ומהדהדת בעוצמה רבה. הכוח של הסרט נובע מכך שהוא לא מציג משטר דיקטטורי צבאי אלים ברחובות, אלא מתאר מנגנון ביורוקרטי מדכא. הדיכוי נעשה דרך מכתבים, בתי משפט, תקנות ופיטורים. עבור הקהל הישראלי, הסרט מתפקד כתמרור אזהרה בוהק על האופן שבו מרחב החירות האזרחי יכול להצטמצם צעד אחר צעד.

קולנוע להט"בי

נוף ודלק - סרט הביכורים של הבמאי פייר לה גאל עוקב אחר אטיין, נהג משאית צרפתי החי חיים בודדים ונודדים על הכבישים, שחיי האהבה שלו מסתכמים במפגשים מיניים אקראיים בתחנות רענון. שגרת חייו ואינטימיות המשאית שלו מתהפכות כשהוא פוגש בדרכים את בארטוש (יוליאן שווז'בסקי המעולה), נהג משאית פולני. בין השניים ניצת רומן רגשי עמוק, אך הם נאלצים להתמודד עם המרחקים והתנאים התובעניים והמבודדים של מקצוע ההובלה, המאיים להשאיר את האהבה שלהם מאחור. סרט שמצליח לנוע בין הגולמי והמחוספס ובין רגעים רגשיים ועדינים. יצירה מלאת חמלה, שכל כולה כמיהה לאהבה. אלכסיס מאננטי בתפקיד הראשי מספק הופעה מעודנת אך עוצמתית, המעניקה לדמות רכות אמיתית שצצה מתחת לחזות הקשוחה שלו. עולמו של גוגו - יצירתו נוגעת ללב של אלן דברטון, שזכתה להצלחה בפסטיבל ברלין. גוגו בן ה-11 הוא ילד ברזילאי מלא שמחת חיים וכישרון: הוא שחקן כדורגל מצטיין, ובו בזמן אוהב להתאפר, לרקוד ולבטא את עצמו בצבעוניות ובחופשיות, מבלי להיכנע לתכתיבי המגדר של סביבתו. מאז מות אמו גוגו גדל תחת חסותה האוהבת של סבתו, דילמה (טקה פריירה הנפלאה), בקהילה קטנה. הסבתא מעניקה לו מרחב בטוח ומגוננת עליו מפני ביקורתו השיפוטית של אביו ומפני שאר אנשי העיירה השמרניים.

המציאות של גוגו מתערערת כאשר דילמה מתחילה להראות סימנים מתקדמים של דמנציה ואלצהיימר. גוגו מנסה בכל כוחו להסתיר את מחלתה של סבתו מהעולם החיצון ולשמור על עולמם הקטן והמוגן שלם. זהו סרט מלא כנות וחן כאשר התגלית יורי גומס, בהופעת בכורה קולנועית כובשת לב, מעניק לגוגו אותנטיות נדירה המכילה בתוכה מנעד המשלב תמימות, חוצפה ישירה וגם כושר הבחנה עמוק. הסרט הזה מצליח להדהד עמוק בתוך הלב.

ג'ים קווין - נדיר לצפות בסרט אנימציה קווירי שהוא חגיגה חסרת מעצורים של התרבות הגאה. עם מוזיקה מתקתקה (כולל שיר של עופר ניסים), אנימציה צבעונית והמון הומור הומואי חד כסכין שאינו מתנצל לרגע. זו סאטירה נהדרת, מצחיקה ומבריקה בבימויים של מרקו נגוין וניקולא אטאן על פוליטיקת זהויות, שמרנות לעומת ליברליות ותרבות המשפיענים.

חלומו של לוסיין, טווינק ביישן שחי בצל אמו השתלטנית הוא לפגוש את ג'ים פארפה, המשפיען הכי חתיך בכל פריז. כשהוא סוף סוף מצליח להתחמק מהבית ולפגוש את ג'ים במסיבה הסוערת ביותר בעיר, לוסיין מגלה שאלילו נדבק במגפה שהופכת את ההומואים לסטרייטים. השניים יוצאים למסע מסוכן ברחבי פריז כדי למצוא תרופה למגפה ולברר מי עומד מאחוריה לפני שיהיה מאוחר מדי.

המשפט של היין - סרט הביכורים של הבמאי קאי שטאניקה שעתיד להתארח בפסטיבל. על חופו של אי גרמני קטן, מבודד ושטוף רוחות הים הצפוני, מופיע בוקר אחד גבר צעיר. הוא מציג את עצמו בפני הקהילה המקומית השמרנית כהיין - מי שנולד וגדל על האי אך עזב אותו ויצא אל העולם הגדול 14 שנים קודם לכן. להפתעתו ותסכולו, אף אחד מתושבי הכפר, כולל אמו ואחותו, אינו מזהה אותו. הביקור שלו מערער את מרקם החיים העדין באי ומעורר גם כמה סודות מודחקים.

זהו סרט ארטיסטי שקט אך בעל עוצמה אדירה. יש בו משהו סגפני עם שימוש בצבעים ירוקים כהים ואפורים ששולטים בו ותורמים לאווירה הקשוחה שלו. הוא עוסק בנושאים כמו שייכות, זהות, פרשנות של זיכרונות ילדות, וההבנה שאדם אינו צריך להקריב חלקים מעצמו כדי להרגיש שייך. התוצאה היא דרמה פסיכולוגית קרה השורטת את העור.

מספר המלצות עם תמרור אזהרה לצידן:

ההרפתקה החלומית - סרטה המדובר של הבמאית הגרמנייה המוערכת ואלסקה גריזבאך הפתיע כאשר נבחר לתחרות הרשמית של קאן, שם קטף באופן עוד יותר מפתיע את פרס חבר השופטים. ההרפתקה האמיתית תהיה של הקהל והיא לצלוח שעתיים ו-47 דקות שלא הרבה מתרחש בהם.

העלילה מתרחשת בעיירת גבול נידחת בבולגריה, על קו התפר שבין יוון וטורקיה. וסקה היא ארכיאולוגית המנהלת חפירות של אתרים עתיקים מהמאות ה-14 וה-15 באזור. מפגש עם אהוב נעוריה, סעיד, גבר בעל עבר בעייתי המגיע לביקור בעיירה, מצית מחדש את אהבתה אליו. כאשר לפתע הוא נעלם באופן מסתורי, וסקה נשאבת בעצמה אל מעמקי עולם הפשע המקומי. ניתן להעריך מאוד את הניסיון של גריזבאך לחקור את המתחים ההיסטוריים השוררים בשוליים החוקיים והגיאוגרפיים של עיירות אירופאיות חסרות חוק כמו המערבונים של פעם שבהם החוק הוא לא חוק והפשע הוא פשע ללא מעצורים. עוד יותר כיף לגלות דמות נשית ראשית חזקה ומפתיעה שמובילה את הסרט.

עם זאת, הניסיון ליצור אפוס פשע רחב יריעה בסגנון סינמה וריטה נכשל בעיקר בשל אורכו והאיטיות ללא סיבה אומנותית מנומקת. הליהוק הנפלא של יאנה רדבה בדמותה של וסקה וגם מספר סצנות מושלמות מבחינה קולנועית הפזורות בתוך הסרט עצמו לא מפצים על התחושה שעריכה מחודשת והידוק שלו הייתה הופכת את הסרט לקומיניקטיבי ואפקטיבי הרבה יותר.

מפלתו של הרקולס - דר סלים ("החוזה") מגלם את יוסף, חייל דני שידע את זוועות המלחמה באזורי הקרב המורכבים והמסוכנים בעולם. עכשיו הוא מנסה לבנות לעצמו חיים שקטים לצד אשתו ובנו. אלא שהטראומה והזעם הבלתי נשלט שלו מתפרצים על בנו. מתוך הבנה שהוא אינו יכול להמשיך ולסכן את סביבתו הוא נשלח לחווה טיפולית מבודדת לנפגעי פוסט-טראומה.

סרט הביכורים של הבמאי כריסטיאן בונקה קטף את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל טאלין. הסרט צולם במרכז שיקום אמיתי לחיילים לשעבר והשתמש בנפגעי פוסט-טראומה אמיתיים כניצבים ושחקני משנה, מה שמעניק לסרט תחושה גולמית אמינה. דר סלים באמת שחקן כריזמטי ומרשים. העריכה של הסרט שומרת על קצב עם דופק גבוה שמחבר את הקהל ישירות לחרדה הפנימית של יוסף. בצד השלילי מערכת היחסים עם אשתו ובנו מרוחקת ולא מפותחת מספיק. יש גם כמה חורים תסריטאיים לא פתורים.

העיירה שלהם - דרמת נעורים עצמאית של הבמאית קייטי אסלטון ובן זוגה התסריטאי מארק דופלאס בכיכובה של בתם אורה דופלאס. אבי (דופלאס) ומאט (צ'וזן ג'ייקובס) נפגשים ברחובות הכמעט ריקים של העיירה בנגור במיין. הם משתתפים יחד בהצגת בית ספר. אבי, הכוכבת הראשית של ההצגה, ניגשת אל מאט כדי להציע לו לעשות חזרות על הטקסט.

מה שמתחיל כניסיון מאולץ לשנן טקסט הופך למסע פסיכולוגי חושפני שבו שני צעירים מנסים פשוט להרגיש "נראים" ומובנים בעולם. מדובר בקולנוע עצמאי מינימליסטי המבוסס בעיקר על דיאלוגים תוך כדי הליכה ממקום למקום. צמד השחקנים הראשיים מספקים הופעות כנות ואנושיות, אבל גם השחקנים הצעירים לא מצליחים להציל את התסריט הדל והבימוי המיושן שיש בו יותר מדי צירופי מקרים מופרכים ומלאכותיים. ממש לקראת סוף הסרט, אחרי כמעט 80 דקות, מגיעה סצנת הסיום שהיא מהיפות שנראו על הבד בשנה החולפת. השאלה היא למה כל התסריט לא חכם, מרגש ומבריק כמו הסצנה האחרונה? זה סרט אבוד שמוצא גאולה בדקותיו האחרונות.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

יאיר הוכנר - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !