הוא היווה את החלק הראשון של סיום אפי לטרילוגיה המקורית של גור ורבינסקי, זכה להצלחה קופתית מרשימה ובמבט לאחור דומה מאוד במבנה ל"הנוקמים: מלחמת הנצח". שני עשורים אחרי שיצא גיא קול בוחן מחדש את סרט ששרד בהצלחה את מבחן הזמן
הרבה לפני סרטי הסיום המפוצלים של "הארי פוטר", "דמדומים" ו"משחקי הרעב", ועוד לפני שמארוול חילקו את שיא "סאגת האינסוף" שלהם ל"מלחמת הנצח" ו"סוף המשחק" - היו אלה דווקא הפיראטים של "שודדי הקאריביים" שעשו זאת קודם. לפני בדיוק 20 שנה, יצא לאקרנים הסרט השני בסדרה, "תיבה של איש מת". למעשה, הוא היווה רק את החלק הראשון של סיום אפי לטרילוגיה המקורית של גור ורבינסקי; סרט שהקליף-האנגר המטורף שבו הוא ננעל הוביל ישירות אל "סוף העולם", שצולם איתו במקביל ויצא שנה לאחר מכן.
בזמן אמת, הסרט רשם הצלחה קופתית היסטורית ושבר שיאים עולמיים, אך זכה לביקורות צוננות יחסית. המבקרים דאז נטו להתלונן על תסריט מסורבל ומסובך מדי, והתגעגעו לסיפור המהודק והסגור של "קללת הפנינה השחורה". אלא שכעת, במרחק של שני עשורים, שלושה סרטי המשך נוספים לאחריו, ורגע לפני ש"האודיסאה" של נולאן (שלוקחת אלמנטים מיתולוגיים דומים כמו האלה קליפסו) נוחתת עלינו לטובה, הגיע הזמן לבחינה מחדש של היצירה הזו.
בבסיסו, התסריט של "תיבה של איש מת" הוא מעין משחק "חפש את המטמון" ענקי ומסובך באופן אבסורדי, שבו כל הדמויות רצות במעגלים ומנסות לגנוב אחת מהשנייה. העלילה יוצאת לדרך כשג'ק ספארו מגלה שחוב הדם שלו לדייווי ג'ונס המיתולוגי הגיע לפרעונו. על מנת להציל את נשמתו הוא יוצא לחפש מפתח ספציפי שיפתח תיבה נסתרת שבה פועם לבו המנותק של ג'ונס. במקביל, וויליאם טרנר ואליזבת' סוואן נעצרים ביום חתונתם על ידי לורד קאטלר בקט מחברת הודו המזרחית, ווילי נשלח להשיג את המצפן הקסום של ג'ק בתמורה לחירותם.
מכאן, העסק הופך לפקעת חוטים עלילתית מטורפת שכוללת שבט קניבלים שרואה בג'ק אל, את ווילי מצטרף בעל כורחו לצוות ספינת הרפאים "ההולנדי המעופפת" כדי להציל את אביו ("ביל נעל האוזן") ואת אליזבת' שבורחת ומנסה להשיג את התיבה בעצמה. בסופו של דבר, כולם מתנקזים לאי נטוש לדו-קרב משולש ומבריק על המפתח – ג'ק רוצה את הלב כדי לבטל את החוב, ווילי רוצה אותו כדי לשחרר את אביו,וג'יימס נורינגטון (הקומודור לשעבר) רוצה אותו כדי לקנות בחזרה את חייו ומעמדו מהאימפריה הבריטית. זהו תסריט שכמעט קורס מרוב אינטרסים מנוגדים, בגידות כפולות ומרדפים אחר חפצים דוממים, אבל הבלגן המוחלט הזה הוא בדיוק הדלק שמניע את כל האקשן המטורף של הסרט.
במבט רחב, הסרט מזכיר מאוד את "הנוקמים: מלחמת הנצח" במבנה שלו. בדיוק כמו הלהיט של מארוול, הוא מהווה חלק ראשון של סיום אפי, מציג נבל מאיים ומורכב שהוא יצירת מופת של אפקטים מיוחדים ומנוהל כסרט מרדף קצבי אחר חפץ נחשק שכולם רודפים אחריו – שנגמר בסוף אפל במיוחד שבו הגיבורים חווים מפלה קשה שיצטרכו לתקן רק בסרט הבא. לא אופתע בכלל אם האחים רוסו וצמד התסריטאים שלהם, כריסטופר מרקוס וסטיבן מקפילי, הושפעו עמוקות מהעבודה של הבמאי גור ורבינסקי והכותבים טד אליוט וטרי רוסיו.
רבות דובר על ההופעה האיקונית של ג'וני דפ כקפטן ג'ק ספארו (עליה אף היה מועמד לאוסקר בסרט הראשון). גם כאן הוא נהדר, רגע לפני שהדמות החלה להישחק ולעייף בסרטים הרביעי והחמישי. אך כדי להבין את הגדולה של הטרילוגיה הזו, חשוב להכיר בכך שהיא בכלל לא הסיפור של ג'ק – אלא סיפורה של אליזבת' סוואן. המסע שלה מנסיכת המושל המפונקת והמיוחסת של הסרט הראשון, לפיראטית קשוחה ומחושבת שמסוגלת לתמרן רגשית אפילו את ג'ק ספארו עצמו (בסצנת קשירתו לתורן), הוא אחד המהלכים המושקעים והיפים ביותר שנכתבו עבור דמות נשית בשובר קופות הוליוודי. קיירה נייטלי ראויה להרבה יותר הערכה על התפקיד הזה, במיוחד בחלק השני שבו מתרחשת מרבית הטרנספורמציה שלה.
מילה טובה נוספת מגיעה, כמובן, להאנס זימר. המלחין האגדי לקח את הנעימה הראשית והמוכרת, והוסיף עליה שלל לחנים חדשים (כמו מוטיב תיבת הנגינה קורע הלב של דייווי ג'ונס או המקצב האורגני התעשייתי של חברת הודו המזרחית). המוזיקה שלו מעניקה לוורבינסקי את כלי הנשק האולטימטיבי: היכולת לזגזג בין טון אפל, קודר ומיתולוגי, לבין קומדיית סלפסטיק פרועה בתוך שבריר שנייה, מבלי שהצופה ירגיש שום דיסוננס.
ואם כבר הזכרנו מיתולוגיה, אי אפשר שלא לדבר על האיומים המרכזיים שמחכים לג'ק בים. דייווי ג'ונס, בגילומו של ביל ניי המצוין, הוא אחד הנבלים המאיימים והמהנים בתולדות הקולנוע. ברמת האפקטים, הדמות הממוחשבת שלו מציגה דיוק, מוחשיות וטקסטורות רטובות ברמה שאנחנו פשוט לא זוכים לראות בשוברי הקופות הממוחזרים של היום (למרות שחייבים להודות שהוא נראה די טעים, כמו מנת פירות ים יוקרתית). לצידו נמצא הקראקן – מפלצת ימית שנבנית בהדרגה לאורך הסרט, ממש כמו הכריש ב"מלתעות", ומספקת את אחת השורות המפורסמות ביותר בז'אנר: "שחררו את הקראקן!". אם כבר למות בים, אז לפחות אחרי מופע אימים קולנועי כזה.
בזמן אמת, הסרטים האלה זכו להצלחה מסחרית מטורפת ולרלוונטיות תרבותית אדירה (מי לא התחפש לפיראט בשנות האלפיים?), אבל תעשיית הקולנוע נטתה לזלזל בהם מבחינה אמנותית. היום, 20 שנה אחרי, כשתעשיית הבלוקבאסטרים סובלת מחוסר השקעה בפרטים, חזון ויזואלי דל ואפקטים שנראים כמו משחק מחשב לא גמור – הגיע הזמן להסתכל על הטרילוגיה המקורית של ורבינסקי (ולא על הסרטים שנעשו לאחר מכן לא על ידו וללא מרבית הקאסט) כעל מה שהיא באמת: טרילוגיית "אינדיאנה ג'ונס" של ילדי שנות האלפיים.