מה צריך בשביל שסרט אימה ירגיש אמיתי? דרמה משפחתית מעוררת הזדהות, תעלומה ממגנטת שבמרכזה ילדון תמים, מיתולוגיה פשוטה לחלוטין וג׳יימס וואן אחד. אלו המרכיבים שהפכו את "הרוע שבפנים" המקורי למה שהוא: הקאמבק של סרטי הרוחות הקלאסיים ומסרטי האימה הגדולים של שנות ה-2000. הצמד האוסטרלי הנודע, וואן ולי וואנל (כיום במאי גדול בזכות עצמו), לכד את הצופה בסביבה פרברית יום-יומית. כל אלמנט פנטסטי, כל ג'אמפ-סקר קטן נבנה בסבלנות ובשקט, בצורה שמשחקת לצופה עם הדמיון והופכת כל תופעה על-טבעית למוחשית להפליא. לקראת סוף הסרט, העולם של וואן ו-וואנל יוצא מן המסך, נכנס לנו לתוך הראש ונשאר שם לזמן רב, או לפחות ללילה מסויט אחד. לעומת אותו סרט קלאסי, ב"הרוע שבפנים: מחוץ למעבר" אין תעלומה, המיתולוגיה כבר דורשת ספר הכנה, ג׳יימס וואן רחוק מהתמונה והדרמה המשפחתית מתחלפת באיום עולמי שלא יבייש סרט קומיקס.בסרט השישי, הרוחות והקהל עוברים מבית משפחת למברט לביתן של ג׳מה ובתה הקטנה, מאיה. לאחר ילדות בצל אם אובדנית, ג׳מה מנסה בכל כוחה להרחיק את מאיה מכל סכנה ולהעניק לה תחושת ביטחון וחיים נורמליים. פיצוי על הילדות הקשה שעברה ג׳מה בעצמה. כתוצאה מכך, היא מתרחקת מבן זוגה השוטר, משכניה הטורדניים ובמיוחד משלושה זקנים מחרידים שזה עתה עברו לשכונה. שגרת חייהן משתנה כאשר ג'מה מתחילה לחוות סדרת סיוטים מוחשיים להחריד, לצד ביקורים מישות זדונית. אותה ישות זוממת לנצל את היכולת המיוחדת של ג'מה: להחזיר אנשים מה"מעבר" אל עולם החיים.
פרסומת
הקרב מול אותה ישות זדונית מוביל את ג'מה לחיפוש בתוך מבוכים מצמררים ברחבי ה״מעבר״, ומפגיש אותה עם מספר לא מבוטל של רוחות התובעות לחזור לחיים. עם זאת, ג׳מה מוצאת ב"מעבר" בת ברית מפתיעה: אישה מבוגרת שנפטרה ב-2011. זוהי לא אחרת מאשר אליס המדיום, אותה פגשנו בכל סרטי הסדרה הקודמים. אליס אינה הדמות היחידה שעושה קאמבק; אם עקבתם אחרי הסדרה מאז 2010, צפויה לכם חגיגה נוסטלגית קטנה. מגוון דמויות וֹתיקות נוספות יגרמו לקהל לחייך בעודן קופצות על המסך, וזאת מבלי לתפוס יותר מדי פוקוס. אולם, הכבוד וכל זיקה לסרט המקורי נגמרים כאן.מי שלקח את המושכות של הסדרה הוא ג'ייקוב צ'ייס, במאי שהתמחה בעשיית סרטים קצרים במשך מעל עשור, בטרם יצר את סרטו הראשון באורך מלא: המותחן הבינוני "בוא לשחק" מ-2020. אפשר להעניק הרבה שמות תואר לגישה של צ'ייס לסרטי אימה, אך "משעמם" אינו אחד מהם. הבמאי שומר על קצב מהיר, כמות מכובדת של שדים ולא מעט תמונות תקריב מבהילות של עיניים. למעשה, נדמה כי הוא חתם על חוזה שבו הוא מתחייב להקפיץ את הקהל מדי חמש דקות עם שד שונה. הסצנות הקריפיות האלו מרגישות כמו ביקור ברכבת שדים מוצלחת; הן כיפיות, זריזות, מצולמות היטב ולעיתים אף מצחיקות בערמומיות.
מי שמצפה לקבל מנת אימה בוגרת - מתח, ציפייה, תחכום והרגשה שנכנסת לצופה אל מתחת לעור - צפוי להתאכזב. צ'ייס לא רק מוותר על המתח, הסבלנות והמינימליזם שאפיינו את סרטיו של וואן, אלא גם זורק הצידה את העלילה ומשתמש בדמויות כרעש רקע. במקום זאת, הוא מספק מנות יתר של עוד סצנות, עוד שדים עוד איומים על שלום העולם, עד שנדמה לעיתים שאנחנו צופים בסרט אימה של מארוול.אם התעלומה סביב פניה של הרוח הראשית נשמרת למערכה האחרונה בשאר סרטי "הרוע שבפנים", כאן אנחנו נקבל קלוז-אפ על פניה כבר בחצי שעה הראשונה של הסרט. מכאן, המסתורין מתעופף לאט לאט. יש בסרט יותר מדי דמויות ואף לא אחת מהן זכירה מדי.אמיליה איב, שחקנית בריטית ששיחקה בסדרה "מי מתגורר באחוזת בליי" של מייק פלנגאן היא פחות או יותר הפרצוף המוכר ביותר שיש לסרט להציע. ההפקה ניסתה ללהק קאסט אנונימי, ביחס לסרטים הקודמים בסדרה, בשביל לתת לקהל הרגשה מעט יותר ריאליסטית. ברנדון פראה שמשחק את החבר-שוטר של ג'מה נראה חיוור וסיסי-נשי מדי לתפקיד. מייזי ריצ'רדסון-סלרס, שמחליפה את לי וונאל ואנגוס סמפסון בתור העוזרת של אליס, לא מקבלת תפקיד זכיר במיוחד אבל ההופעה שלה גם כן חיוורת ונשכחת כמו הדמות שלה. איב לא משכנעת כמו רוז ביירן, שפתחה את הסדרה עם הופעה נהדרת, אך כן נותנת הופעה סבירה. היחידה שמשאירה רושם היא כרגיל לין שיי, שלצערנו זהו גם התפקיד האחרון שלה, אבל בשל המחלה שלה ומסיבות מובנות - התפקיד שלה קטן מאוד. ועדיין, גם בזמן המסך המצומצם שהיא מקבלת, שיי מצליחה להזכיר למה היא הייתה במשך שנים אחת הפנים המזוהות והאהובות ביותר של הסדרה.
הרוע שבפנים: מחוץ למעבר (עמוד סרט)
שלח/י
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות