העיבוד לספרו הראשון של סופר רבי המכר ג'ון גרישם הביא שורת כוכבי ענק ועלילה על גזענות והפך להצלחה עולמית, למרות התעלמות בטקסי הפרסים. יעל מאורר חזרה לסרט שיצאה לפני 3 עשורים
"עת להרוג" (A Time to Kill ) - העיבוד לספרו הראשון של סופר רבי המכר ג'ון גרישם, שהפך ליקירה של הוליווד בשנות התשעים, משלב כמה ז'אנרים. הוא סיפור אימה על גזענות אכזרית בדרום האמריקאי, דרמת בית משפט ודיון במהות הצדק מול החוק בחברה האמריקאית השסועה. הוא מלודרמטי ומלא פאתוס, כראוי לנושאים כבדי המשקל שבהם הוא עוסק, אך גם סרט סוחף שמשאיר את הצופים במתח עד הרגע האחרון.
גם שלושים שנה אחרי, ולמרות כמה שאלות מוסריות ופוליטיות שהוא מעלה בצפייה מחודשת, הוא עדיין אפקטיבי. מעניין לציין שזהו ספר שלא זכה להצלחה מסחרית בזמן כתיבתו והוחרם בספריות ובבתי ספר בשל התיאור הגרפי של אונס ואלימות. הסרט אינו גרפי כמו הספר, אך עדיין מכיל סצנות מטרידות ביותר.
את הסרט ביים ג'ואל שומאכר, שביים את "הלקוח", שגם הוא מבוסס על ספר של גרישם, ב-1994. "עת להרוג", שנעשה בתקציב של 40 מיליון דולר, גרף 152 מיליון דולר בקופות והפך להצלחה עולמית. בזמן אמת, הוא זכה לביקורות מעורבות, והתעלמות בטקס האוסקר, אבל שורת השחקנים המרשימה בהופעות מצוינות מביאה לשיא עלילתי ורגשי שעובד גם היום.
זהו סיפורו של ג'ייק, עורך דין צעיר ממיסיסיפי (בגילומו הכובש של מתיו מקונוהיי), שמגן על קארל, גבר שחור (סמואל ל. ג'קסון), שהרג שני צעירים שהתעללו ואנסו את בתו בת העשר. עורך הדין הצעיר והשאפתן נאבק בתובע (קווין ספייסי), בעוד משפחתו והסובבים אותו מאוימים על ידי הקו קלאס קלאן ואחיו הנקמן של אחד מהאנסים (קיפר סאת'רלנד).
גם אביו של קיפר, דונלד סאת'רלנד, מככב בתפקיד המנטור של עורך הדין הצעיר. לצדו של מקונוהיי מופיעה סנדרה בולוק בתפקיד סטודנטית למשפטים נלהבת שמגיעה לעזור לו במשפט ומשלמת גם היא מחיר כבד על כך. בסוף מוחזר סוג של סדר על כנו, כאשר הנאשם מזוכה מכל אשמה וחוזר לחיק משפחתו. עורך הדין, מלווה באשתו ובתו, מגיע בפעם הראשונה לשכונה השחורה כדי להשתתף בשמחה המשפחתית ולהציג את שתי הבנות, השחורה והלבנה, זו לזו.
למרות שהוא מתרחש ב-1995, התחושה בסרט היא של עבר רחוק. הדרום הוא מקום שכמו קפא בזמן על סף רתיחה. המצלמה מדגישה את גופם המבהיק מזיעה של הדמויות הראשיות, כמו רומזת לחום המזג וסף הפיצוץ. השחורים והלבנים מופרדים בכל מקום, כולל בבית הסוהר. השריף שחור, אך הגזענות כלפיו וכלפי כל השחורים מופגנת ובולטת. באחת הסצנות המשמעותיות ביותר, מציג הנאשם קארל בפני עורך הדין הלבן שלו כמה אמיתות כואבות ואומר לו : "אתה לא החבר שלי, אלא האויב שלי. אתה שייך למחנה השני. זאת הדרך שבה עליך לדבר אל המושבעים כדי לשכנע אותם לזכות אותי".
נאום הסיכום של עורך הדין מתבסס על העצה של הנאשם. הוא מספר את הסיפור הנורא של מה שעוללו שני הגברים לבתו של הנאשם. תארו לכם עכשיו שמדובר בילדה לבנה, אומר עורך הדין. זה מספיק לשכנע את המושבעים והמושבעות, שעד לאותו רגע היו נחושים בדעתם להרשיע את הגבר השחור ולשלוח אותו לתא הגזים. זוהי סצנה אפקטיבית המדגימה את מהות הגזענות ואת הדרכים בהם אנחנו מסוגלים לספוג התעללות בילדים כל עוד הם לא "משלנו".
שנים אחרי עשיית הסרט, הביע סמואל ל. ג'קסון ביקורת על הדרך שבה הוצגה דמותו. לטענתו, עריכת הסרט וקיצוץ סצנות משמעותיות גרמו לכך שהוא נתפס כמי שרק עושה הכל כדי להביא לזיכויו במשפט. ג'קסון גם התרעם על כך ש"לקחו ממנו את האוסקר" שהגיע לו על התפקיד. אמנם יש צל של אמת בטענותיו של ג'קסון, אבל קשה לומר שהסרט לא פוטר את הדמות מכל אשמה, חוקית וציבורית. זאת למרות שבמהלך הירי בשני האנסים, נפגע קשות שוטר לבן, שאיבד את רגלו. השוטר כה משוכנע בצדקת המעשה שהוא מופיע בבית המשפט ואומר שהנאשם הוא גיבור. זו דרכו של הסרט להראות שיש "לבנים טובים" והם אכן המושיעים של השחור בסרט.
נושא הגזענות בחברה האמריקאית הוא טעון מתמיד, אז והיום. האם הסרט הזה מציג שוב נרטיב של "מושיע לבן" המציל את השחור מפשעיו שלו? למרות המסחריות שלו, "עת להרוג" דווקא מציג תמונה מורכבת יותר, הבולטת בעיקר בזכות ההופעה המשכנעת של ג'קסון והנאום שלו על שני המחנות באמריקה, שחותר תחת "הסוף הטוב" ההוליוודי של הסרט.