חדשות קולנוע וסרטים

"בישראל עושים פי שלושה בשליש מהאמצעים. בסוף יש לזה מחיר"

26/7/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

בסוף השבוע עלה לבתי הקולנוע הסרט "כי את מכוערת", סרט הבכורה של שרון אנגלהרט. הסרט מתמקד באביגיל (ריקי רייף סיני), חיילת כועסת וחסרת ביטחון שעומדת להפוך לקצינה בצה"ל. היא חוזרת לבית אמה (יעל אבקסיס) הצפוף בשכונת גילה בירושלים עם מטרה אחת ברורה: להיפרד מהבתולים לפני סוף השבוע. התוכנית משתבשת ברגע שהיא מגלה שאחותה הקטנה (זוכת פרס האופיר אורי אבינועם) בהיריון. מאחורי העדשה עומד הצלם מתן רדין, שמציג השבוע הישג נדיר בתעשייה המקומית: במקביל ליציאת הסרט, על המסך הגדול יש סרט נוסף שצילם ("מאמא" של אור סיני) ועל המסך הקטן עלתה "הפשוטע" בכאן.

אתה מרגיש שזו נקודת שיא בקריירה שלך?

"אני לא חשבתי על זה כנקודת שיא. בעיקר יש את הדאגה הגדולה של איך אני יכול לתת את מלוא תשומת הלב לכל אחד מהפרויקטים. מלחיץ אותי ששלושה פרויקטים יוצאים ביחד, כי אני יודע שאני מנהל איתם מערכת יחסים גם אחרי שהם מוכנים. אני גם מאוד אסיר תודה להיות בנקודה שבה זה קורה. זה רגע יוצא דופן ומאוד מרגש בשבילי".

רדין היה בצבא עורך וידאו "אבל כשיצאתי מהצבא היה לי ברור שאני לא רוצה יותר לשבת על כיסא ולערוך משהו במשך שעות, אני רוצה להיות זה שמייצר את החומרים, ופניתי מאוד מהר לשם", הוא מספר.

כבר מעל עשור הוא מנהל שגרה מורכבת: מגורים בברלין לצד עבודה אינטנסיבית על הסטים המרכזיים בישראל. המעבר לגרמניה, שהחל בנסיבות אישיות ומשפחתיות כואבות, הפך בסופו של דבר לבסיס המעצב את זהותו המקצועית והאישית. "עברתי לברלין באופן לא מתוכנן בשנת 2009 כחייל משוחרר", הוא משתף, "אבא שלי נפטר כשהייתי מאוד צעיר, ואמא שלי שגרה שם הייתה מאוד חולה עם לוקמיה כשהגעתי לברלין. לצערי אמא שלי נפטרה, אז נשארתי פה והתקבלתי ללימודים".

אחרי כמה שנים מאוד אינטנסיביות כסטודנט לקולנוע בברלין, הוא החל לעבוד בישראל עם הבמאי עומר טובי. "הגעתי כמו מישהו שהתחנך בגרמניה וזה היה מאוד מוזר בהתחלה. נוצר דיסוננס בין החיים שלי, החברויות והמשפחה שבניתי לעצמי בעיר, לבין העובדה שהמון מהעניין הרגשי, המנטלי והשכלתני שלי בתוכן עניין אותי יותר בארץ. אלה לא חיים שמאוד כיף לעשות אותם, אבל בדיעבד אני שמח על כל המאמצים האלה".

איך הלימודים בגרמניה השפיעו על תפיסת הצילום שלך כשאתה מגיע לעבוד בישראל?

"התחנכתי באופן מאוד נוקשה בגרמניה, למדתי באקדמיה לקולנוע מאוד ארוגנטית וסנובית שקשה להתקבל אליה. לא ידעתי בכלל כמה אני בר מזל שנפלתי על מסלול שמיועד לצילום קולנוע - לא למדתי קולנוע, למדתי סינמטוגרפיה. הגעתי מגרמניה עם ההבנה שצלם לא צריך לעשות שוטים יפים, אלא צריך לספר את הסיפור באופן שהבמאי או התסריטאי רצו לספר אותו. בגרמניה למדתי להמיר את התסריטים, יחד עם הבימוי, לשפה ויזואלית של הסרט". ההתבוננות על המציאות הישראלית ממרחק גיאוגרפי העניקה לו גם פרספקטיבה מפוכחת על אופן העבודה בארץ: "הדבר הראשון שהדהים אותי זה שבישראל עושים פי שלושה בשליש מהאמצעים. זה משהו בהתחלה שמטריף את השכל, אתה לא מבין איך אנשים מסוגלים לעשות כל כך הרבה בכל כך מעט זמן. זה גרם לי לחזור לגרמניה ולתהות למה בעצם צריך כל כך הרבה אנשים בשביל לעשות משהו? אבל ככל שהמשכתי לעבוד קיבלתי תשובה יותר מורכבת. יש לנו יכולת מדהימה לעשות בישראל דברים עצומים, אבל יש בסוף מחיר, יש שחיקה. העבודה במקצוע הקולנוע באופן שהוא נעשה בישראל היא הרבה יותר שוחקת. יש רגעים שאנחנו לפעמים עוברים את הגבול, זה בא על חשבון הבריאות של האנשים והביטחון של אנשי הצוות, מה שמוביל בסופו של דבר להשפעה על האיכות של התוצר".

כשבוחנים את היצירות שצילם רדין – מ"המפקדת", דרך "כאילו אין מחר", "כל האימהות משקרות", "מאמא" ועד "כי את מכוערת" ו"הפשוטע" - בולט חוט שני מחבר: התמקדות בדמויות שהן לא חלק מהמיינסטרים, ומתן במה לקולות נשיים וקוויריים ייחודיים. "בכל הפרויקטים שבחרתי יש איזו נימה מלנכולית של השוליים או של ה'אנדרדוג'. כמישהו שגדל וידע שהוא הומוסקסואל בישראל בסוף שנות ה-80, זה לא משהו שניהלתי עליו שיחות פעילות. אני מזהה את עצמי בכל אחת מהדמויות שאני מצלם. אם אני לא מצליח לזהות את עצמי בדמויות האלה, בקונפליקטים, בחשקים וברחשי הלב שלהן, מאוד קשה לי ללכת עם הפרויקט".

"הפשוטע" מבוססת על הומור וגם על הרבה תרבות גאה. בתור צלם מהקהילה, אתה מרגיש שזה מוסיף ערך מוסף או הבנה עמוקה יותר של ה-DNA של הפרויקט כשאתה מאחורי המצלמה?

"אני מרגיש את עצמי מין חנון חיצוני, וכשאת אומרת עליי שאני צלם מהקהילה זה קצת מרגש אותי, כי אני לא מרגיש שאני חלק מקהילה. אני חושב שיש איזה רצון שגדל בי פתאום בעקבות ההחמרה בחיי הפרט בישראל, ליצור משהו ששייך למוחלשים, משהו שלא שייך לעולם הגברי. חשוב לי לחזק את הדמויות האלה ב׳הפשוטע׳, שהן דמויות מוזרות שהעולם לא יבין, חשוב לי לתת להן את כל הכוח, היופי והנוכחות בעולם. חשוב לי לעשות עבורן דברים מאוד רציניים. אולי זה איזה רצון לפצות לעומת החברה שאנחנו חיים בה שלא רוצה להתעכב על הדברים האלה".

איך היה עבורך לבנות את המקום והקול הייחודי שלך בתעשיית הצילום?

"היה בי פחד מאוד גדול להגיע לסטים בהתחלה. אין הרבה צלמים שהם גייז בתחום של צילום קולנוע וטלוויזיה. הרגשתי שאני צריך לעשות עבודה אקסטרה כשאני מגיע למקומות האלה - איך להתנהג בשביל שיקחו אותי גם ברצינות וגם שאני אוכל עדיין להישאר אני. אני מוכרח לציין שהרבה מהפחדים שלי לא היו מוצדקים. פגשתי דמויות גבריות שמאוד הרשימו אותי והפתיעו אותי בפתיחות שלהן, וקיבלו אותי באופן מאוד פתוח. הבנתי שאני יכול לבוא ולהגיד: 'זה מי שאני'. ככה שהיה לי כיף לגלות שהרבה מהפחדים שלי היו מוגזמים".

למה לדעתך יש כל כך מעט צלמים מהקהילה?

"אולי הומואים לא הרגישו בנוח ללכת למקום הגברי הזה עם הציוד הכבד והגברים עם הסיגר ב-5:00 בבוקר. אני מרגיש שאנשים פוגשים אותך די מהר צריכים להחליט מה הסיפור שלך, ואני חושב שהם מזהים שיש שונות. יכול להיות גם שהעובדה שאני משתדל להגיע כמה שיותר מוכן, יכול להיות שיש בזה גם איזה אמצעי הגנה כזה שיכול לאפיין אולי הומוסקסואלים. אם הייתי שונה מדי עוד יותר, זה היה יכול להתחיל לעשות בעיות".

נקודת ציון משמעותית בהתפתחות האמנותית של רדין הייתה העבודה עם הבמאי והיוצר ניצן גלעדי שהלך לעולמו לאחרונה על הסרט "כאילו אין מחר". המפגש עם גלעדי הותיר בו חותם עמוק, הן ברמה האישית והן בתפיסת הטוטאליות של הבמאי מול היצירה שלו. "היה לי עצוב בצורה בלתי רגילה לשמוע שהוא נפטר. התמזל מזלי להכיר את ניצן בשנת 2019. ניצן גדל בתקופה שהיה בה עוד יותר קשה להיות הומו. הוא עבר דרך כל כך קשה וארוכה, היציאה שלו מהארון הייתה בגיל מאוחר ואני חושב שהוא רצה לטרוף את החופש שהוא חשב שמגיע לו כל הזמן".

כשמשווים בין עשיית סרטים לבין צילום סדרות רדין מדגיש כי מבחינת התפיסה הצילומית שלו אין הבדל בהתייחסות: "החלק היפה בעבודה בישראל זה שאנשים לא מתייחסים לזה אחרת, גם הצוות וגם היוצרים. אני מתייחס לזה אותו דבר לחלוטין. המערכת לימדה שסדרה זה משהו קצת יותר זריז, שטוח, מהיר, אפשר יותר לחפף - היוצרים שאני פגשתי לא חשבו ככה, ואני חושב שעצם העובדה שתפסנו גם את הסדרות שאני עושה כסרטים, רק הטיבה איתן".

העבודה הקשה והטוטאלית של רדין לא נעלמה מעיני התעשייה. על צילום העונה הראשונה של "המפקדת" הוא זכה בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה - הכרה יוקרתית שהגיעה במפתיע. "הזכייה בפרס הייתה לא צפויה בשום אופן. זה תפס אותי באופן הכי ילדי, נאיבי ומתרגש שיכול להיות. פשוט התרגשתי בצורה בלתי רגילה. זה נעים נורא לקבל את האישור הזה".

צילום הוא חלק אינטגרלי בסרט אבל השם של הצלם לא תמיד מוכר כמו הבמאי או השחקנים. זה מפריע לך?

״זה לא מפריע לי בשום פנים ואופן, אני בחיים לא הייתי רוצה להיות במאי או תסריטאי! אין דבר שאני אוהב יותר מלהיות המספר שתיים של הבמאי. טוב לי לדעת שאני העוזר של הבימוי לפענח את התסריט לעולם ויזואלי, שזאת המשימה שלי עכשיו. בסופו של דבר, אני מרגיש שזו יצירה שלי. יש לי כל כך הרבה מקום לעשות משלי בפנים יחד עם הבימוי. אני מאושר שמצאתי את הפוזיציה הזאת".

לפני שהשיחה מסתיימת, למתן חשוב להתעכב גם על המצב הפוליטי והמאבק של תעשיית הקולנוע מול משרד התרבות והממשלה: "הפריזמה שמנסים לצייר לציבור, כאילו יש אנשים שמרוויחים המון בשביל להשמיץ את ישראל, פשוט לא נכונה. לעבוד בתעשיית הקולנוע בישראל זה משהו שהוא כמעט מתעלל ולא נכון כלכלית. תרבות זה לדבר על עצמך ועל החברה שבה אנחנו חיים. אם מישהו עושה סרט ביקורתי כלפי ישראל והוא ממומן מכספים ישראליים, יש בזה חשיבות ענקית - להראות שיש הסתכלות עצמית פנימה".

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

שני מילרד - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

רלוונטי