עשרים וארבע שנים לפני שקטניס אוורדין התנדבה להחליף את אחותה, חוזר הזיכיון המצליח אל מחוז 12 ואל "הגמול הרבעוני השני" - משחקי הרעב ה-50, שבהם נזרקים לזירה כפול מתמודדים. במרכז העלילה ניצב היימיטש אברנת'י הצעיר (ג'וזף זאדה), נער פיקח ומרדן שנלקח בניגוד לרצונו אל הקפיטול ונאלץ להיאבק על חייו מול 47 נערים ונערות נוספים, בעודו מנסה לשמור על צלם אנוש בתוך מכונת הרג משומנת. בניגוד לפריקוול הקודם, "בלדה לנחשים וציפורי שיר", הסרט החדש מייצר תחושת סגירת מעגל מספקת שקושרת היטב את הקצוות של מיתולוגיית פאנם ומסבירה כיצד הפך הנער האופטימי למנטור הציני והמריר שגילם בשלושת הסרטים הראשונים, וודי הרלסון. אולם מעבר למסע ההישרדות האישי, כוחו המרכזי של הסרט טמון באלגוריה הפוליטית החדה שהוא מציב מול פני הצופים.במקום להסתפק בהצגת אלימות פיזית גרידא, התסריט מציב במרכז הבמה את המאבק על התודעה ואת השאלה המהדהדת: מי שולט בסיפור? הקפיטול של הנשיא סנואו אינו מסתפק בדיכוי אכזרי, אלא מפעיל מנגנון משוכלל של הנדסת תודעה, צנזורה ושכתוב המציאות, מתוך הבנה שהתרסה פומבית מסוכנת למשטר הרבה יותר ממרד חמוש. לכך מצטרף השילוב המטריד והאפקטיבי בין אוטוריטריות ברוטלית ושוטרים בציוד לפיזור הפגנות לבין ראוותנות טלוויזיונית נוצצת וגרוטסקית. האליטה של הקפיטול חוגגת את מותם של ילדי המחוזות בתוך אולפנים צבעוניים ומופעי בידור ראוותניים, המזכירים עד כאב את האופן שבו תרבות הסלבריטאים והפוליטיקה העכשווית משתמשות בשואו-ביזנס כהסחת דעת מהפערים החברתיים ומהדיכוי. אחרי הכל, לנשיא סנואו יש את "משחקי הרעב" ולנתניהו יש את "ערוץ 14".
פרסומת
הרלוונטיות הפוליטית הזו פונה באופן ישיר ומפוכח לדור שלם שגדל על הסדרה אל תוך מציאות מתמשכת של משברים, קיטוב ושחיקת אמון במוסדות השלטון. הסרט אינו מתחנף לקהל הצעיר ואינו מייפה את המציאות, אלא מציג בפניו מראה קודרת על "כניעה מובלעת" ועל האופן שבו אזרחים מתרגלים לחיות תחת עריצות. החיסרון המרכזי הוא ששליטי הקפיטול מוצגים כדמויות גרוטסקיות באופן הומוריסטי מופרז - טלי גוטליב הייתה יכולה להשתלב באופן מושלם בקאסט הרשע של הסרט הזה - אך בעידן שבו אילי הון ומנהיגים מכתיבים סדר יום דרך רשתות חברתיות, הדיסטופיה של פאנם נראית קרובה יותר למציאות מאשר לפנטזיה.את המסרים הללו עוטף הבמאי פרנסיס לורנס בעבודה קולנועית מרהיבה ובעיצוב עולם עשיר ומלא פרטים. הזירה של משחקי ה-50 מעוצבת בתחילה כגן עדן פסטורלי, צבעוני ומפתה, אך מתגלה במהרה כמלכודת מוות רעילה וקטלנית. לורנס מותח עד לקצה את גבולות הדירוג PG-13 ומגיש לצופים את הסרט האכזרי והאלים ביותר בסדרה. תחת מעטה היופי הוויזואלי מתרחש קטל המוני חסר רחמים, המבוים ביד בוטחת ומייצר רגעים של אימה אמיתית ומועקה מתמשכת, המזכירים כי למרות האריזה ההוליוודית הנוצצת, מדובר בסיפור על ילדים הנשלחים אל מותם לטובת רייטינג.
למרבה הצער, בלב הסערה הזו ניצבת חולשה בולטת בליהוק הראשי. ג'וזף זאדה כהיימיטש ומקנה גרייס בתפקיד בת בריתו מייסילי דונר הם שחקנים חביבים ומוכשרים, אך חסרה להם הכריזמה הקולנועית המתפרצת שנדרשת כדי להחזיק על כתפיהם סרט ענק על מסך IMAX, במיוחד בהשוואה לנוכחות המגנטית של ג'ניפר לורנס בעבר. מי שמציל את הסרט ומעניק לו משקל סגולי אמיתי הוא צוות שחקני המשנה המופתי: רייף פיינס מגיש הופעה מצמררת, קרה ומחושבת כנשיא סנואו, ג'סי פלמונס מצוין ומלא ניואנסים כפלוטארך הוונסבי, ואל פנינג מפיחה חיים, הומור ורגש מפתיע בגרסה הצעירה של אפי טרינקט. מי שגונבת מכולם את ההצגה היא גלן קלוז בתפקיד דרוסילה סיקל, המלווה הותיקה, הסדיסטית מטעם הקפיטול של מתמודדי מחוז 12. תחת איפור ולבוש מוחצנים כמעט בלתי ניתן לזהות את השחקנית הוותיקה, המגישה דמות שנהנית באופן מופגן מהאלימות ומזוועות המשחקים.מעבר לפערים בין השחקנים, הסרט סובל מתחושה בלתי נמנעת של מיצוי וחוסר מקוריות. כמו פריקוולים רבים מדי בעידן הנוכחי, "זריחה על האסיף" כבול למגבלות של סיפור שסופו ידוע מראש. הצופים שמכירים את הטרילוגיה המקורית יודעים בדיוק מי ישרוד, מי ימות ואיך תסתיים המערכה, עובדה שמעקרת חלק ניכר מהמתח הדרמטי בזירה. ההישענות התכופה על קריצות נוסטלגיות ובסוף גם מפגש מאולץ עם דמויות מוכרות מהסרטים הקודמים מחזקת את התחושה שלמותג כבר אין הרבה שפנים חדשים לשלוף מהכובע.ובכל זאת, ולמרות תחושת המיצוי, בזכות הבחירה הסגנונית האמיצה הסרט מצליח לבדל את עצמו מהפרקים הקודמים. במקום האפרוריות הריאליסטית שאפיינה את ראשית הסדרה, לורנס מגיש הפעם מלודרמה בלתי מתנצלת, צבעונית ולירית יותר, המשלבת רגעים מרגשים לצד האכזריות הקשה של הזירה. חבל רק שאורך מופרז של 158 דקות פוגע בקצב וגורם לסרט להימרח יתר על המידה. בשורה התחתונה, עבור המעריצים המושבעים של הספרים והסרטים הקודמים מדובר בצפיית חובה מרגשת וסוגרת מעגל, אבל הסרט עצמו לא מספק שום סיבה אמיתית שעושה חשק לחזור אל הזירה בסרט נוסף.