Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: יותר מעוד מותחן נדוש

מה קורה כשלוקחים כוכבת מכובדת כמו ג'ודי פוסטר, מצמידים אליה ילדה קטנה וחמודה, אך לא מוכרת ותוקעים את שניהן במטוס נוסעים ענק העושה את דרכו מברלין הקפואה לאמריקה החמימה? התוצאה היא המותחן הכי מבוקש כרגע על מדפי הדי.וי די בחנויות – "הטיסה".

קייל פרט (גוד'י פוסטר) היא אלמנה טרייה שזה עתה אבדה את בעלה. כאשר היא מתעוררת במהלך טיסה מברלין חזרה לניו-יורק, היא מגלה להפתעתה, שבתה, ג'וליה, נעלמה. האלמנה הטרייה שגם כך עצביה רופפים בעקבות מות בעלה מנסה למצוא את בתה אבל אף אחד מהדיילים, הטייסים או הנוסעים מאמין לאישה המעורערת. עכשיו היא לא רק צריכה להוכיח את האמת, אלא גם את שפיותה.

כשהופכים את עטיפת הדי.וי.די, ומעיפים מבט מהיר בתקציר, הוא מיד מעורר בנו עניין – אין מה לעשות, ההתנסחות המעורפלת והכוללנית תמיד עובדת, זה מוכר ואנו תמיד קונים.

הצופים אוהבים הפתעות, ולא יפספסו כמעט אף אחת כזאת. תמיד ירצו לדעת מה קורה, מה הפיתרון, ואיך הכל נגמר. לכן השאלה המתבקשת שכל צופה פוטנציאלי שואל את עצמו לאחר קריאת התקציר, היא – "לאן באמת יכלה ילדה קטנה להיעלם באמצע טיסה כזו?", ומיד לאחר מכן הוא מציב לעצמו את העובדה - "אני רץ לקחת את הסרט". אגב, לזכות היוצרים ייאמר שגם במהלך התסריט החליט התסריטאי להציב את השאלה בפי אחד הנוסעים שאומר: "אנחנו בשפורפרת מעופפת, לאן הילדה כבר יכולה להעלם"...ואז מגיעה השאלה שמטרידה את מוחנו כל הזמן, האם בכלל הייתה ילדה? האם היא עלתה על המטוס או האם כל זה נמצא בראשה של קייל.

חשוב לציין כי במקרה הספציפי של "הטיסה" לא הטוויסט הוא זה שעושה את הסרט לטוב יותר משאר המותחנים הדומים שיצאו, אלא שני דברים אחרים לגמרי.

ראשית, "הטיסה" יודע שיש תחת חסותו קלף חזק והוא לא מתבייש להשוויץ בו - הקרקע היציבה והבטוחה של רגש עמוק ועצום בין אם לבתה. כבר מהשוט הראשון אנו עדים לסערת הרגשות העזה המתחוללת בגופה הכחוש של פוסטר (כשבחוץ מתרחשת סערת שלג). שוט מצמרר בו היא יושבת על ספסל ברכבת התחתית ומחכה. המתנה לא ברורה, המסמלת את החיים שעצרו מלכת, לאחר שמותה של בעלה פקד אותה ללא כל אזהרה מוקדמת.

הסיטואציות אליה נקלעת דמותה במהלך הטיסה, הופכים אותה מדמות שטוחה, לדמות עגולה, המשתנה מן הקצה אל הקצה לאורך הסרט. הטיסה עצמה מהווה שלב משמעותי בחייה של פוסטר. שלב של התעוררות רגשית כלפי עצמה וכלפי בתה. היא רדומה, מדוכאת ופאסיבית בתחילתו של הסרט, ואילו היעלמות בתה על המטוס, מאלצת אותה להיות הרבה יותר אקטיבית, ולחזור למסלול במהירות, על מנת לא לאבד שוב את היקר לה מכל.

דבר נוסף שעושה את הסרט לטוב יותר - רוברט שוואנטקה, הבימאי הגרמני (בתמונה עם ג'ודי פוסטר בזמן הצילומים), מחליט לשנות מעט את ההחלטות האמנותיות אליהן הורגלנו לאורך הז'אנר והולך על כיוון מעט שונה. התוצאה הסופית גדושה בתחושה קלסטרופובית וריאליסטית להחריד.

את התחושה הקלסטרופובית הוא משיג ע"י שוטים סגורים, צפופים, מלחיצים ומרהיבי עין של המטוס החדש, הריק מאדם, המסדרונות הארוכים, הקומות, המעברים, הפיתולים האינסופיים ודממת האלחוט השוררת בו. אנו, בדומה לגיבורה הראשית, מוצאים את עצמינו לכודים במעין מתקן ענק, ללא אפשרות מילוט. לעיתים מתקבלת תחושה כל כך קלסטורפובית, עד כי קורצת האופציה לעשות לרגע "פאווס" במכשיר הדי.וי.די, לקחת נשימה עמוקה, לעשות "פליי" ולהמשיך בהרפתקה. ושחלילה לא תבינו אותי לא נכון, אני לא מתכוון לזה במובן השלילי, אלא להיפך. דווקא סרטים שמצליחים להעביר תחושות שכאלו, המשפיעות מנטלית על הצופה, הם מוצלחים יותר וכיפים לצפייה. זהו הישג עצום לשוואנקה, בכך שהצליח להעביר את התחושות האלו מבלי אפילו להוציא אותנו מגוש המתכת הגדול הזה.

את התחושה הריאליסטית הוא משיג ע"י כך שהוא דואג שנחווה בדיוק את כל מה שהגיבורה שלנו חוות. בעיקר באמצעות התמקדות בשאר הנוסעים שברוב הסרטים זוכים להתעלמות. ב"הטיסה", בשונה משאר סרטים אחרים בז'אנר, בחלק נכבד מהסרט אנו זוכים לקבל פריווילגיה נדירה, להתבונן דווקא באנשים, שלכאורה פחות חשובים ופחות תורמים. אך עצם ההתמקדות הזו בפרטים "הקטנים", "השוליים", היא זו שמעצימה את חווית הריאליזם המרעיפה על הסרט, כמעט לכל אורכו.

בסרט ישנה גם זיקה סמויה לאירועי ה - 11 בספטמבר. סצינות רגעיות של פוסטר שמפנה אצבע מאשימה אל עבר שני ערבים ששוהים על המטוס, המסגירה אותם לגבי חטיפת בתה, מדגישים, באופן גלוי או לא, את האופי המפחיד שהתגבש אצל האמריקנים מאז האסון. כל אדם חשוד, כל אדם מסוכן, וכל ערבי עשוי להוות איום פוטנציאלי ממשי.

"הטיסה" זוהי גם במה מאוד מוצלחת להפגנת כישוריה הנפלאים של ג'ודי פוסטר, שמפתיעה אותנו בכל פעם מחדש, ונראה כי השקיעה את כל כולה לתפקיד והיא רק משתפרת מפרוייקט לפרוייקט.

לסיכום, את הקרדיט, "הטיסה" לא יקבל בעבור הטוויסט הסופי שלו, גם לא בעבור העלילה, המעט בנאלית. אך עצם העשייה עצמה, ההנאה הרגעית המצויה בשוטים הקטנים, במוזיקה המתאימה ובתכנון המדויק, זה מה שגורם ל"הטיסה", להיות קצת יותר מעוד סתם מותחן נדוש. כדאי.