Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פנים. חדרו של ז'אן-מארק - יום

מזה עשור אני בהזיות על הוד קדושתו הבמאי לארס פון-טרייר וחולמת על הרגע בו נתאחד. והנה, אלוהים (אם אתם מאמינים בו) הפגיש אותי עם ז'אן-מארק באר אחד משחקניו הקבועים, שבמקרה נמצא במקום ה-82 ברשימת 100 הגברים הסקסיים של ה – Empire Magazine. אתם מכירים את לארס פון טרייר. הוא שבר את ליבכם ב"לשבור את הגלים" וגייס את הדמיון שלכם ושל ניקול קידמן ב"דוגוויל". אתם מכירים את ז'אן-מארק באר. הוא צלל ב"הכחול הגדול" של לוק בסון וכיכב ב"רכבות לילה" של פון טרייר. מאז אותו מפגש הוא משחק בקביעות בסרטיו בתפקידי משנה. לא מכירים? בעיה קשה מאוד שתוכלו לפתור בספריית הוידאו הקרובה לביתכם.

ז'אן-מארק באר מחבק ומנשק אותי בלבביות. בית מלון ברחוב הירקון, ק.15 ואני מחייכת אליו במבוכה ובאושר. שניה לפני כן הוא שואל: אכפת לך שנעלה לחדרי?

באר בן ה-45 לא מגולח ותשוש, חולץ את נעליו בהקלה ומשתרע על המיטה בטבעיות. חסרת נשימה אני מביטה בחיוכו הכובש וברק עיניו. הוילון העבה סוגר על שארית היום וריח סיגריות דחוס עומד באוויר. הנעליים השחורות מערב פתיחת הפסטיבל מונחות בצד ומסמנות את היכרותנו.

שלושה ימים לפני כן עמדתי חסרת אונים באירוע פתיחת פסטיבל הסרטים באשדוד. באירועים כאלו אני נוהגת להתמקד בנעליים של המוזמנים ומצמצמת את עצמי. הפעם נהניתי לבהות בנעלי הנשים שריקדו סביבי. כשמבטי עזב את הנעליים ראיתי אותו עומד בדד. מתוך תחושת השתתפות פניתי אליו ומיד התפתחה שיחה לבבית על קולנוע, הוליווד והסרט שלי. "אני אוהב את השם שלך", הוא אמר. "הוא מזכיר לי את ענת טופול שלמדה איתי דרמה בלונדון".

פנים. חדרו של ז'אן-מארק – יום:

בתסריט כל סצנה נפתחת בפורמט זה שמעגן את ההתרחשות בזמן ובמקום. הסרט שאתם עומדים לקרוא הוא הסרט של ז'אן-מארק ושלי, סרט שנרקם בשעת ראיון חמים וכנה להחריד.

"אכפת לך שאעשן ג'וינט?" שואל ז'אן-מארק.

- אני נגד עישון של כל מיני חומרים או שתיית אלכוהול מופרזת.

"אני לא שותה", הוא אומר. "גדלתי על זה [גראס]. בקליפורניה אתה גודל על גראס. זה הרבה יותר טוב מאלכוהול. אלכוהול עושה אותך טיפש בניגוד לגראס".

- ממה שראיתי, אנשים שמעשנים גראס מצחקקים ומתנהגים באופן די מטופש, אני מתווכחת בעוד ז'אן מסדר את העשבים השוטים על נייר תוכנית הפסטיבל. "לא אם אתה מעשן 25 שנה!" מסביר ז'אן-מארק.

איך התחילה האהבה שלך לקולנוע?

"גדלתי בבסיסים אמריקניים של חיל האוויר", פותח ז'אן-מארק שאמו צרפתייה ואביו חייל אמריקני. "ראיתי בבסיס סרטים פעם או פעמיים בחודש. הייתי תוצר דור הטלוויזיה הראשון של אמריקה. בשנות ה-60 היינו הראשונים לבזבז 5-6 שעות ביום מול הטלוויזיה. במקום שמוחי יתפתח באמצעות מילים הוא הושפע בעיקר מתמונות. כשהלכתי לאוניברסיטה לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. הייתי ספורטאי טוב אך לא הייתי מי יודע מה אינטיליגנט. ממוצע מאוד. החלטתי לעזוב את ארה"ב כי הרגשתי מאוד רדום וקהה. התקבלתי לסורבון וכשהגעתי לשם הבנתי שהחינוך האמריקני עלוב מול מה שקורה בצרפת".

"למדתי גם קולנוע בסורבון. זה היה מאוד תיאורטי אך הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אני רוצה לעשות סרטים למרות שאין לי כישרון ושאני לא חכם במיוחד. יש לי פנים יפות, אז חשבתי..." כאן אני קוטעת את ז'אן-מארק בהתרעמות. כיצד יתכן שבן אדם יחשוב דברים כה איומים על עצמו?

"כשאתה משווה את עצמך לאנשים אחרים בכיתתך, אתה יודע שאתה ממוצע. אתה חייב להיות כנה עם עצמך", עונה ז'אן.

- איך יכולה להתעורר ההשראה הדרושה ליצירה כשאתה חושב כך על עצמך?

"חשבתי לעצמי: אם אני רוצה לעשות סרטים, לא אוכל ישר לביים כי אני לא מספיק חכם ולא אוכל לעשות זאת בצרפת כי אין לי את הערך האינטלקטואלי הדרוש. אבל אני נראה טוב ויש לי קול ואם אלמד אולי אוכל לשחק ואם אשחק אולי אוכל ליצור סרטים בהמשך. זו פחות או יותר היתה התוכנית. התחלתי ללמוד דרמה בלונדון וכשהייתי סטודנט גם עשיתי את הסרט הראשון שלי. שיחקתי את אבשלום ב"המלך דוד" (1985) לצד ריצ'רד גיר. פריצה זו העניקה לי את האפשרות לעבוד עם ג'ון בורמן על "תקווה ותהילה" וג'ון בורמן נתן לי את האפשרות להשתתף ב"הכחול הגדול" של לוק בסון".

"אחרי "הכחול הגדול" ההצלחה שלי כשחקן נתנה לי את האפשרות לעשות מה שאני רוצה. רציתי לשחק בתיאטרון, הושפעתי מטארקובסקי, קובריק, פאסבינדר, ווילדר ולשם רציתי להגיע. לכן לאחר "הכחול הגדול" החלטתי לא לעשות דבר למשך שנה ובעיקר קראתי. קראתי את קאמי ואחרים והתרכזתי בעצמי. קצת אחר כך הזדמן לי לפגוש את לארס פון טרייר".

הפגישה (המשעשעת והמפתיעה) בין ז'אן-מארק ולארס פון טריר והמעבר להופעותיו בקולנוע עצמאי בחלק השני של הראיון.