סקירות פסטיבל ירושלים: הפילגש, המשלחת, השיבה מהפלנטה האחרת ועוד

הפילגש

סרט הבכורה באורך מלא של מעיין ריף, שנודעה בסרטיה הקצרים כמו "על מרתה לעוף" בכיכובה של אניה בוקשטיין, שגם מככבת בסרטה הנוכחי לצד דאנה איבגי. בוקשטיין היא נטשה, אלמנה אמידה שבעלה אסף המחזאי נפטר במפתיע, איבגי היא אלה, מעצבת התלבושות בתיאטרון שבו עבד אסף שניהלה עמו רומן בן 4 שנים. בעוד נטשה זוכה לקלוז'ר ולניחומים בשבעה, איש לא מודיע לאלה שאהובה מת והיא נאלצת להילחם על מקומה והכרתה כפילגש הלא רצויה. היא מתחילה להגיע לשבעה ומפתחת קשר עם נטשה ועם אחיו הצעיר של אסף.

ריף מוכיחה בסרט את שליטתה במדיום הקולנועי, כשהיא משלבת במיומנות לא אופיינית לקולנוע המקומי בין קולנוע ריאליסטי לסצנות סוריאליסטיות ומטאפוריות המדמות את מצבה הנפשי של אלה. בוקשטיין זוהרת בתפקידה ואיבגי מעניקה עוד תפקיד מוצלח ברזומה העשיר שלה. למרות זאת, הסרט לעיתים מתנהל יותר מדי על מי מנוחות ומתפקד לעיתים במישור סימבולי מדי גם בסיומו, כך שהוא עובד יותר כסרט פסטיבלים מוערך מסרט שישבה את הקהל הרחב.

השיבה מהפלנטה האחרת

הסופר ניצול השואה ק.צטניק הסתתר תחת שמו הבדוי, עד לעדותו המפורסמת במשפט אייכמן בה התמוטט על דוכן העדים. הוא התבודד מהעולם וראה בעצמו שליח שמטרתו לספר את סיפורם של הניצולים במקום הנורא ביותר שידעה האנושות לו קרא "הפלנטה האחרת" בסדרת ספרים שהפכו לרבי מכר ובהם לא חסך בתיאורי האכזריות ואובדן האנושיות במחנה ההשמדה ושחשפו רבים מהישראלים לראשונה לממדי הזוועות.

הבמאי אסף לפיד בסרטו הדוקומנטרי הראשון מתאר את אישיותו של אדם שהתמודד עם פוסט טראומה עוד לפני שידעו להגדירה ככזו ושעם השנים אישיותו הלכה והתפצלה לשניים – יחיאל איש המשפחה שמנסה לחיות חיי שגרה וק.צטניק, הסופר שעולה על מדי האסיר שאותם שמר מהמחנה וחווה מחדש את הזוועות כדי להציגן לעולם.

לפיד מראה בסרטו כיצד הטיפול הניסיוני שעבר הסופר באמצעות LSD בהולנד סייע לו להתמודד בצורה טובה יותר עם שעבר ולשנות את גישתו לאושוייץ מ"פלנטה אחרת" למקום שנוצר ונוהל ע"י בני אדם ולכן כזה שעלינו להתמודד עם הסכנה הגלומה בלהפוך מקורבנות למקרבנים. זהו סרט מרתק ומחכים בשל הנושא שלו, על אף שנעשה בעיקר בדרך מיינסטירימית יותר של ראיונות וקטעי ארכיון (מצוינים) ומעט מדי קטעי אנימציה פסיכדליים שממחישים את הטיפול שעבר. ועדיין, זהו סרט חשוב שכל ישראלי לראות כדי להבין את שהיה ואת מה שעלול להיות אם לא נפיק לקחים.

המשלחת

סרטו הבמאי אסף סבן (״בית בגליל״) עוקב אחר משלחת של בני נוער מכיתה י״א במסעם לפולין, טקס חניכה שנעשה חלק בלתי נפרד מההתבגרות של רבים מאיתנו. במרכז העלילה ניצב עומר פרישמן (יואב בבלי המקסים), תלמיד חינני וביישן, שיוצא למסע עם עם סבו ניצול השואה יוסף (עזרא דגן) ובני כיתתו בהם חברתו הטובה ניצן (נעמי הררי), חברם עידו (לייב לב לוין, ״שעת אפס״) והמורה עינת (אלמה דישי, ״איש חשוב מאוד״). מערכת היחסים בין שלושת החברים תעמוד למבחנים, המסע שלהם יוביל אותם לכיוונים בלתי צפויים שיעמתו אותם עם הכיוון אליו הם הולכים בחיים ועם ההיסטוריה של העם היהודי שלופתת אותם אל העבר הנורא. ואכן, מי שיצא למסע לפולין (כמוני) לא יכול לשכוח את העירוב הזה של טיול באירופה עם חבריך לספסל הלימודים כשכולם מוצפים בהורמונים, משתכרים בלילות במלון ומחוצה לו, כשבמהלך היום נחשפים לזוועות הגדולות ביותר שהתחוללו במין האנושי. סבן מראה ברגישות כיצד המראות והסיפורים הקשים משפיעים על נפשם הלא מעוצבת לחלוטין של בני הנוער ושוברים משהו בה. מצד שני הוא גם חוגג את החיים, האהבות הראשונות, התחושה של מסע אל הלא נודע והיכרות עם אנשים ותרבויות חדשות.

גולדה

סרטו המדובר של גיא נתיב "גולדה" שפתח את הפסטיבל מתקיים רובו ככולו בשפה האנגלית ושחקנים ישראליים כדביר בנדק, ליאור אשכנזי כרמטכ"ל דדו, רמי הויברגר כמשה דיין נאלצים לחרוק שיניים ולנהל דיאלוגים מלאכותיים לצד קאסט בינלאומי שכולל את הלן מירן כגולדה, קמיל קוטין הצרפתייה ("10 אחוז") כעוזרתה ולייב שרייבר כמזכיר המדינה האמריקאי קיסינג'ר – דבר שלא מסייע לאמינות של הסרט.

על אף שהסרט מבוים בצורה הוליוודית גדולה מהחיים עם שוטים מוקפדים ההופכים את עשן הסיגריה של גולדה לעשן המלחמה ומדמים את הסיוטים שהיא חווה, הוא לא מצליח לגרום להזדהות אמיתית ולהבנה של הדמויות ומניעיהן. יותר מכך, נתיב בוחר במכוון שלא להראות סצנות קרבות ממלחמת יום כיפור, דבר שגורם לכך שמרבית הסרט מתמקד בראשים מדברים על המלחמה בדומה לדרמות מלחמה שהיו בערוץ הראשון בזמנו או לסדרה הנשכחת של יאיר לפיד "חדר מלחמה".

נתיב הוא במאי מוכשר שמבין בקולנוע, והוכיח זאת הן בסרטיו הישראליים ("מבול", "הבן של אלוהים") והן בסרטו הקודם "סקין". יש סצנות בסרט שעובדות והלן מירן מוצלחת כהרגלה. ניכר כי הוא מנסה לשקם את תדמיתה של גולדה שנחשבת לאחראית הישירה למחדל ההיערכות למלחמה ולבנות נרטיב אחר של אישה שמנסה ככל יכולתה למנוע ממדינתה תבוסה היסטורית תחת נסיבות קשות במיוחד. אבל בסופו של דבר "גולדה" לא הצליח מבחינתי לענות על ההבטחה הגדולה.

העבריינים

סרטו של הבמאי הארגנטינאי רודריגו מורנו שהוצג בבכורה בפסטיבל קאן מתחיל כדרמה-קומית על שני עובדי בנק מבואנוס איירס, שאחד מהם גונב מאות אלפי דולרים מהבנק ומפקיד אותם למשמורת אצל העובד השני עד שישתחרר ויתחלקו בהם, זאת מתוך מחשבה שעדיף מספר שנים בכלא תמורת אותו סכום כסף מעשרות שנים של עבודה יומיומית ושגרתית.

אולם עם חלקו השני, שבו הסרט מחליף טון ולאור אורכו הלא שגרתי (לא פחות מ-180 דקות), מתבררת מהותו האמיתי של הסרט – יצירה שאפתנית שמטרתה להוציא את הצופים למסע שיגרום להם לשאול את עצמם שאלות על חיי העבודה השגרתיים בעולם הקפיטליסטי, הכמיהה לאהבה כדרך לבריחה מהמציאות והשאיפה למרחבים הפתוחים אל מול העיר והכלא החונקים את האדם. נדמה כי היה ניתן לקצץ לא מעט מהסרט ולשזור טוב יותר את קצוותיו, אבל אז הוא לא היה הסרט הייחודי שהוא שמותיר את הצופה עם שאלות ומחשבות שנותרות הרבה לאחר סיומו.

דיסקו בוי

אלכסיי (פרנץ רוגובסקי המצוין) הוא צעיר בלארוסי הבורח חברו ממדינתו ומהגר באופן לא חוקי לצרפת כדי לפתוח בחיים חדשים. הוא נתפס ומקבל אפשרות לדרכון מקומי אם ישרת בלגיון הזר. במקביל אנו עוקבים אחר ג'ומו, לוחם גרילה בניז'ר, והמיליציה שהוא חבר בה. גורלם של השניים יתערבב זה בזה בסרטו המהורהר והלא תמיד קוהרנטי של הבמאי האיטלקי ג'אקומו אברוצשה ששואל שאלות על זרות, השתלבות בתרבות זרה והמקום של המוזיקה ככלי שמשחרר אותך מהמציאות שנולדת אליה בסיוע פסקול יפהפה של המוזיקאי האלקטרוני ויטאליק. הסרט ייצא לאקרנים בהמשך בישראל.

20,000 מינים של דבורים

זוכה פרס המשחק בפסטיבל בברלין לילדה סופיה אוטרו שמצוינת בתפקיד הראשי כאייטור, בן שמונה שמתמודד עם הזהות המגדרית שלו במהלך חופשת קיץ עם אמו בחבל הבאסקים. סרט איטי, ארוך מדי, אך גם עדין ויפה שמתמודד עם שאלות של מציאת זהות בגיל שבו אתה רק מתחיל לגבש את קיומך והתמודדות ההורים עם תופעה זו.

לפרטים מלאים, מועדי הקרנה והזמנת כרטיסים באתר הרשמי של הפסטיבל. לכל הכתבות מפסטיבל ירושלים 2023 >> לחצו כאן