פסטיבל ירושלים: סקירות סרטים ישראליים קצרים

יונה נמר עירא

הבירוקרטיה הישראלית הסבוכה היא חביבת הקולנוע המקומי עוד מימי "סאלח שבתי" ו"תעלת בלאומילך" – בעיקר כי אין כמוה כדי לעמת את המיקרוקוסמוס הישראלי זה עם זה. רותם קפלינסקי – עבורכם "שקד פררה" מ"ערוץ הכיבוד" – שב לאותה המסורת, ומלהק את שותפו הקומי דור מוסקל ובת-זוגו במציאות, גאיה שליטא-כץ, ל"יונה נמר עירא".

העלילה תופסת זוג צעיר ברגע הבנתם כי בנם החדש, שנולד בלידת בית, לא נרשם במשרד הפנים וכי היום הוא היום האחרון לעשות זאת; הבעיה היא שאת שם הילד שניהם עדיין לא יודעים. ב-9 דקות שלא מבוזבזות לרגע קפלינסקי מנצל את ההומור היבש והחד שלו ושל מוסקל, הדינמיקה האמיתית בין האחרון לשליטא-כץ, והופעות אורח נהדרות של טליה ברטפלד ויעל שרוני, ויוצר סאטירה חברתית מצוינת שלא מתיימרת להגדיר את עצמה ככזו. מומלץ.

[*]

אבא שלי בענן

ייצוג של אובדן, והקושי לייצג אותו בעולם מודרני, נוכח לא מעט בקולנוע העצמאי החדש מסביב לעולם. הבמאית רות פתיר, בוגרת המחלקה לאמנות באקדמיית והמחלקה לאמנות ניו-מדיה מאוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, מביאה לפסטיבל ירושלים את המיצג שהציגה במרכז לאמנות עכשווית בת"א מוקדם יותר השנה – "אבא שלי בענן" – שבו היא מנסה לגעת בדיוק באותה דילמה בצורה הייחודית לה.

ספק וידאו-ארט, ספק דוקומנטרי, "אבא שלי בענן" מציג את ניסיונותיה של פתיר להתמודד עם מות אביה, מהנדס טכנולוגיה עם תשוקה בוערת לתחום, באמצעות שחזור תנועות הריקוד המסורבלות שלו בטכנולוגיות שונות – קטעי ארכיון, אנימציה, מציאות וירטואלית – רק כדי להרגיש שהייצוג שלו לא עושה חסד עם זכרונותיה הרבים. באמצעות צעדים לא שגרתיים – כדוגמת הימנעות מקריינות (קולה של פתיר "נשמע" דרך כתוביות לאורך הסרט) וטפטוף הומור שחור לאורך היצירה – היוצרת אמנם מספקת יצירה שאולי תתיש במעט את אלו שאינם רגילים לאמנות ויזואלית, אך מישירה מבט לקשיי האובדן, לבעיות הבין-אישיות שנותרו ולא יוכלו כבר להיפתר לעולם ולמגבלות טכנולוגיה שרבים נוטים לתלות בה את תקוותינו. אל התוצאה לא תוכלו להישאר אדישים.

[*] אור פנס יחיד

אם ייצוג של אובדן נהיה קשה יותר ויותר בעולם המודרני, אזי ייצוג תקיפה מינית לבטח לא נהיה קל יותר. למרות זאת, היוצרת והזמרת שי-לי עטרי (שסרטה "נעורים" הוקרן בפסטיבל קאן) מנסה להתמודד עם התקיפה האישית שחוותה בסרטה "אור פנס יחיד", ומצליחה לשפוך אור אחר ויצירתי על אותה חוויה סבוכה. השחקנית והדוגמנית יעל אלקנה ("הטבח", "להיות איתה") מגלמת את ללי, צעירה שנאנסת באישון לילה במגרש חנייה נטוש בתל אביב. חברה הטוב אורי (בן זאב רביאן) מוצא אותה זרוקה על מדרגות הבניין שבו הוא גר ואוסף אותה לדירתו. ביום שאחרי, ללי מנסה ככל שביכולתה להתעלם מאירועי הלילה שעברה.

מלבד הבחירות הצילומיות החונקות בהן עוטפת היוצרת את דמותה של ללי (שמדגישות את עוצמת האירוע שהיא מנסה להדחיק), עטרי בוחרת שתי בחירות נועזות שמסייעות לאפיין את הסרט כתוצר יצירתי: הראשונה היא הבחירה להציג את סצנת התקיפה המינית שללי עוברת ממרחק רב ("אקסטרים לונג שוט") או מהתקרבות חודרנית ("אקסטרים קלוז-אפ") – במילים אחרות, אנחנו עדים (ואולי אפילו שותפים) לחוויה הנוראית שללי עוברת, אך אנו נותרים חסרי מעש. התחושה האמביוולנטית הזו מועצמת כשעטרי עושה את בחירתה השנייה ומציגה את מרבית משגרת יומה של ללי בשקט יחסי ובדיאלוג מועט, באופן שמזכיר את סרטו הקצר והמונומנטלי של מיטשל בלוק מ-1974, "No Lies", העוסק אף הוא בהתמודדות וההכחשה של תקיפה מינית. כך, "אור פנס יחיד" מותיר משהו ממנו עם הצופה.

[*]

יפהפייה ומוארת

ישנם דברים רבים בתרבות הישראלית שמשמשים כסמל סטטוס ואשרור עצמי להצלחה – משפחה, אוטו ודירה. עכשיו תציבו את אמיתות אלו אל מול יוקר המחייה והקושי העולמי של דור המילניאלים בהתמקמות בעולם המודרני, וקיבלתם את נקודת המוצא לסרטה החדש של רונה סגל ("שש פעמים"), "יפהפייה ומוארת". רווית (ליאת תמרי, "תעשה לי ילד"), בחורה מדוכדכת ונונשלנטית בת 40, מגיעה לבחון דירה בגבעתיים עם אביה (צחי גראד) ומתווך דירות צעיר (יהודה נהרי, "ימים נוראים").

במהרה, על כל פגם שהיא מוצאת בנכס, מתגלה הבעיה האמיתית של רווית – חוסר ההחלטיות שלה. עם עלילה קצרה וקולעת, לוקיישן אחד ותצוגות משחק (בייחוד של צחי גראד) שמבליטות את האבסורד ב"טקס החברתי" שהוא חיפוש דירה, רונה סגל מתייחסת ל"בעיה התל-אביבית" בגובה העיניים, במקום לחפש אשם ספציפי. רק זה כשלעצמו הוא חידוש מרענן.

[*]

לא חבר סתם

בילי (דאנה איבגי), אם לסבית וגרושה טרייה, מוצאת מכתב אהבה שבנה אלישע בן ה-11 כתב לחברו לאון. מבועתת מהאפשרות שהבן שלה יהפוך לבדיחת הכיתה או שיישבר לו הלב, היא מחליטה להתפרץ למסיבת יום ההולדת כדי להשגיח עליו מקרוב ומרחרחת סביב אמו של לאון (ליאת הר-לב) כדי לרדת לשורש העניין. עמרי לרון ניגש ב"לא חבר סתם" לסוגיית הנטייה המינית מכיוון לא צפוי ולא נוכח מספיק בתרבות – להט"ביות אצל ילדים – בדומה למה שזוכה פסטיבל קאן בשנה שעברה, "קירבה" הבלגי, ניסה לעשות.

בשונה מ"קירבה", לרון משלב בסרטו קלילות, בייחוד בחוויה שבה הוא מציב את העלילה – שלא יכולה להרגיש יותר לוקאלית. לעיתים אותו אפיון עומד בעוכרי הסרט ומקרב יותר לכיוון המערכון, אבל המשחק של איבגי והר-לב על הטייפ-קאסט שלהן בתרבות המקומית, הדילמה של תיווך נושאים לא קלים לגיל צעיר והאשמה ההורית שמועברת פה כה יפה הופכים את "לא חבר סתם" לתוצר מחמם לב.