ההתרגשות כשאני מוצא רעיון טוב לסרט עוקפת כל דבר שקורה לי בחיים

אין אדם שלא מכיר את סטיבן ספילברג, הבמאי היהודי הוותיק שהמציא את מושג שובר הקופות עם סרטו "מלתעות", יצר סדרת להיטים בלתי נגמרת עם סרט "אינדיאנה ג'ונס", "פארק היורה" ו"אי.טי" וגם זכה לשורת אוסקרים בין היתר על סרטיו "רשימת שינדלר" ו"להציל את טוראי ראיין". השבוע הוא הגיע לפסטיבל ברלין כדי לקבל פרס מפעל חיים על הישגיו בקולנוע. הייתה לי הזכות להיות במסיבת העיתונאים עמו.

"זה כבוד גדול לדבר עם כולכם. אם האולם כל כך מלא, אז בטח עשיתי משהו נכן לאורך השנים", פתח ספילברג את דבריו. "כבוד עבורי לקבל פרס בפסטיבל ברלין שהוא אחד הפסטיבלים הגדולים בהיסטוריה. זו נקודת ציון חשובה במיוחד בחיי".

תוכל לספר על הסרט הראשון שביימת 'דואל'?

"'דואל' היה סיפור קצר שנכתב במגזין פלייבוי. המזכירה שלי הביאה לי אותו ואמרה 'אתה צריך להפוך אותו לסרט'. חשבתי שהוא יהיה מצוין לסרט וגיליתי שהוא כבר בתכנון להיות מצולם לסרט השבוע בטלוויזיה ב-ABC. נלחמתי חזק כדי לביים אותו. אני לא יודע למה נמשכתי אליו ככה אבל זו הייתה ההחלטות הטובות שביצעתי, זה גרם למפיקי קולנוע לסמוך עליי ולאפשר לי לעבוד בסרטים גדולים יותר".

מה מקור השם שלך?

"השם שלי שקיבלתי מאבי הוא שם אוסטרי שמשמעותו הר המשחק. אני חושב שבמובן המסוים המקור של השם נתן לי תחושת הומוריסרטית לגבי עצמי. זה נתן לי את התחושה שאם אני לא משחק ולא נהנה במהלך העבודה שלי אז לא יהיה לי כיף לביים. אפילו בסרטים שהם מאוד קשים ומרוקנים אותי רגשית תמיד הייתה תחושת משחק שמאפשרת לי להכניס הומור אפילו לנקודת האומללות ביותר של הסיפור".

מה גרם לבחור לביים את "אי.טי"?

"אחת הסיבות שעשיתי את 'אי.טי' היתה פרנסואה טריפו. הוא עשה סרט עם ילדים בשם "Small Change" והוא אמר לי: 'יש לך לב של ילד, אתה צריך לעשות סרט עם ילדים'. מעולם לא שכחתי את זה וכשקראתי את התסריט ל'אי.טי' נזכרתי במילים שהוא אמר לי."

(ספילברג מקבל את פרס מפעל החיים. צילום: Richard Hubner ברלינלה)

לאחר שעיתונאי סיפר לספיבלרג כיצד הלך בפיג'מה בגיל 6 ללא רשות קילומטרים אחרי הוריו כדי לצפות בסרט "אי.טי" ענה הבמאי הוותיק: "זה סיפור נהדר. משהו דומה מאוד קרה לי. כשהייתי בן 9 ההורים שלי הלכו לקולנוע והם אמרו שהסרט אלים מדי ולא לקחו אותי, זה היה המערבון 'המחפשים' של ג'ון פורד. הם חזרו ולא הפסיקו לדבר עליו. יום למחרת לקחתי מטבעות מקופת החיסכון, הלכתי 3 קילומטרים לבדי. כנראה לא הבנתי את הסרט בפעם הראשונה כמו שהבנתי אותו לאחר מכן, אבל אני יודע מה זה מרגיש להישאר מאחור".

האם אתה משתמש בקטעים מהחיים שלך בסרטים כסוג של תרפיה עצמית?

"אני לא חושב על סרטים כתרפיה אבל כשמשהו מצלצל מוכר תת המודע מופעל באופן אוטומטי. אני מרגיש שיש אפשרות להשתמש בחוויות ילדות ובטראומות ילדות כמו הגירושים של הוריי ונמשכתי לסרטים כמו 'אימפריית השמש' על ילד שמבלה במחנה שבויים. אני בטוח שאם הם לא היו מתגרשים, לא הייתי בוחר לביים אותו. כשאני מתחייב לסרט זו למעשה התחייבות לשאר חיי". ההתעסקות בחוויות הילדות של ספיבלרג, הובילה את השיחה כצפוי לסרטו החדש "הפייבלמנים" העוסק בימי ילדותו, גירושי הוריו ואהבתו הראשונית לקולנוע. הסרט המועמד לשבעה פרסי אוסקר בטקס הקרוב, כולל לסרט הטוב ביותר ולספיבלרג עצמו על הבימוי, זכה לשבחים רבים מאז צאתו ונחשב לסרטו האישי ביותר של הבמאי.

מה גרם לך לרצות לספר את הסיפור המשפחתי שלך?

"באמצע המגפה, כשהיה לי יותר זמן לעצמי ולמשפחה שלי, כל מה שיכולתי לעשות היה להיות עם הילדים ואשתי. זה נתן לי את הזמן לקחת נשימה עמוקה והבנתי שיש סרט אחד שטרם עשיתי ועכשיו יש לי זמן לעשות. התשובה תמיד הייתה איתי כל חיי - תמיד רציתי לספר את הסיפור של הוריי ואחיותיי והמאבק בין אמנות ומשפחה. אני חושב שזה חזר בכל הסרטים שלי כמעט. אבל שום דבר לא היה כה ספציפי לחוויות שלי כמו 'הפייבלמנים'".

מה נתן לך את האומץ לביים את 'הפייבלמנים' כעת?

"אחרי שאיבדתי את אבי לפני 3 שנים ואת אמי היום לפני 6 שנים זה שם אותי במצב מהורהר. זה, יחד עם הזמן הפנוי שהיה לי מהמגפה, גרם לי לעשות חשבון נפש ולחשוב איזה סיפור אני יכול לספר על השנים המעצבות שלי. לפני שאמי נפטרה היא תמיד שאלה אותי 'מתי תספר את הסיפור שלנו?. אני נתתי לך כל כך הרבה חומר אז למה אתה לא מספר אותו?' בשלבים הראשונים של הקורונה התחלתי לחשוב על הזדקנות ועל המוות והפחד מהמגפה נתן לי את האומץ לספר את הסיפור שלי".

'הפייבלמנים' נחתם בסצנה שבה ג'ון פורד נותן לך עצה במשרדו לעולם לא לצלם את האופק מהאמצע ואז מסלק אותך מהמשרד שלו. מה אתה היית אומר לבמאי צעיר?

"אני לא אגיד 'תזדיין מהמשרד שלי' (הקהל צוחק). אבל מעבר לזה ג'ון היה אחד הבמאים הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע ותמיד הייתי מעריץ גדול שלו. הסצנה ב'פייבלמנים' היא מילה במילה מה שקרה לי כי סיפרתי אותה לחברים שלי שוב ושוב לאורך השנים, זו הסצנה המדויקת ביותר בסרט. ג'ון היה כוח טבע ובמשך הרבה שנים פחדתי ממה שהוא אמר ונבוך מכך אבל בסוף הבנתי שהוא נתן לי מתנה נפלאה. הוא נתן לי עצה שהייתה הגיונית מבחינתי, לא באותו רגע. הייתי רק בן 16 אבל העצה הזו הייתה מתנה. אולי הוא עשה את זה בדרך קשוחה מאוד, אבל זה היה משהו שאני תמיד אהיה אסיר תודה עבורו".

יש לך עוד עצה לבמאים צעירים?

"העצה שאני בדרך כלל נותן היא לא על איך לצלם שוט מעניין אלא איך לזהות סיפור מעניין. אני בעצמי לומד מבמאים צעירים שעושים עבודה מדהימה כמו האחים דניאלס שעשו עבודה מדהימה ב'הכל בכל מקום בבת אחת'. תמיד אמרתי שחייב להיות לך תסריט טוב. העצה שלי אם אתה רוצה להיות במאי קולנוע קודם כל תכתוב ואם אתה לא מרגיש שזו נקודת החוזקה שלך, תיצור קשר עם אדם שיודע לכתוב כי הסיפור הוא מה שיביא את הקהל אליך לא השוטים.
עוד עצה חשובה היא שכיוצר קולנוע אתה חייב לחשוב על כך שלכל סצנה שאתה מביים חייבת להיות סיבה, אם אין לה סיבה תחתוך אותה ותחסוך את הכסף. אני מתמקד במה כל סצנה עוזרת ליצירת שלם גדול יותר מכל החלקים השונים. דמויות משניות הן לא משניות עבורי, כל דמות נותנת תרומה בסיפור הגדול. אין דמות שאינה חשובה לעלילה ולמהלך הסיפור. זה כמו פורטרט שמורכב מתמונות קטנטנות ומרכיב תמונה אחת גדולה. זה מה שסרט בשבילי – סכום של כל הפרטים".

(גבריאל לה בל בתור סמי פייבלמן, בן דמותו של ספילברג הצעיר בסרט "הפייבלמנים")

במהלך מסיבת העיתונאים הפתיע ספיבלרג כשהכריז שהוא עובד על מיני-סדרה חדשה, שתעלה ב-HBO, ומבוססת על התסריט של סטנלי קובריק לסרט "נפוליאון" – שמעולם לא יצא לפועל. הוא לא לבד: על הסדרה המדוברת, בת שבעה פרקים, עובד ספילברג יחד עם לא אחרת מאשר כריסטיאן קובריק – אלמנתו של קובריק המנוח.

ספר על החברות שלך עם קובריק.

"קובריק ואני היינו מאוד קרובים. הכרתי אותו מאז שעשיתי את 'שודדי התיבה האבודה' והוא ביים את 'הניצוץ'. זה היה ב-1979, הוא הזמין אותי לארוחה באותו לילה ומאז נשארנו חברים עד למותו. הה לי את הכבוד להכיר אותו אבל הסרט היחידי שעשיתי איתו הוא אינטליגנציה מלאכותית. עכשיו יש לי את הזכות לעשות את הסדרה המבוססת על התסריט שלו ל'נפוליאון'.

עוד סיפר ספילברג במסיבת העיתונאים על קרן השואה שכללה איסוף עדויות של עשרות אלפי ניצולי שואה לפני מותם. "'רשימת שינדלר' גרם לי לתחושת אחריות של לעשות משהו שמעבר לסרט. סרטים יכולים לתפוס את תשומת הלב של האנשים לזמן מוגבל. אחרי 'רשימת שינדלר' דיברתי עם כמה מהניצולים ואחדים מהם ביקשו לספר את הסיפור שלהם. הם רצו מקום לדבר על מה שקרה להם ואפשרות ליצור יומן זכרונות של החוויות שלהם, הילדות שלהם, האנשים שהם איבדו ומה שקרה במהלך השואה. זה גרם לי לרעיון של ליצור קרן שתאסוף עדויות ברחבי העולם וזה הפך לעבודה החשובה ביותר שיצאה מסרט שלי. אני מאוד גאה בכך. אני עושה את זה עד היום כולל עדויות של צאצאי השואה הארמנית, רצח עם בארמניה וקמבודיה. זה התרחב מנושא השואה לרצח עם ברחבי העולם".

מה סוד ההצלחה שלך?

"אני עושה את מה שאני יודע לעשות ואני לא עושה את מה שאני לא יודע וזה 99 אחוזים מהדברים שהייתי רוצה לעשות. את הדבר האחד שאני עושה טוב מאוד אני מודע לכך ואני נשאר איתו".

יש לך סרט מועדף מבין הסרטים שלך?

"אני לא רוצה להיות קלישאתי אבל הסרטים שלי הם כמו הילדים שלי, אין לי פייבוריט. באותו זמן אני כן יכול להגיד שהסרט הכי קשה שעשיתי היה 'מלתעות'. הסרט הכי רגשי מבחינתי היה במשך זמן רב 'רשימת שינדלר' אבל עכשיו זה 'הפייבלמנים' כי זה היה לי מאוד קשה לספר סיפורים שבחלקם היו מאוד טראומתיים מהילדות שלי. ליצור אותם מחדש היה דבר קשה ומרגש עבורי".

אתה עדיין מתרגש מסרט חדש?

"אני מרגיש כל פעם אותה תחושה של התרגשות שתופסת אותי ברגע שאני מוצא רעיון טוב לסרט. ההתרגשות הזו עוקפת כל דבר שקורה לי בחיים, מלבד הלידה של ילדיי".