שפילברג יעשה סרט על אסון מינכן

אחד האירועים הטראגיים בהיסטוריה הקצרה של מדינתנו הוא חטיפתם של הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972. החטיפה, בה נרצחו 11 ספורטאים ישראלים, תשעה מהם במהלך ניסיון החילוץ הכושל של משטרת בוואריה בשדה תעופה צבאי ליד מינכן. חמישה מחבלים פלשתינים ושוטר גרמני נהרגו, שלושה מחבלים נתפסו חיים.שפילברג כבר ליהק לאחד התפקידים הראשיים את השחקן בן קינגסלי איתו עבד בסרט "רשימת שינדלר", עדיין לא ידוע איזה תפקיד הוא יגלם. את התסריט לסרט כותב אריק רות' שכתב את התסריטים של סרטים זוכי אוסקר כמו "פורסט גאמפ" ו"המקור". אם הכל יילך כמתוכנן יחלו צילומי הסרט בחודש יוני.

ספור חטיפתם של הספורטאים זכה כבר לכמה עיבודים קולנועים וטלוויזיונים בעבר. ולאחרונה הסרט הדוקומנטרי "יום אחד בספטמבר" זכה בפרס האוסקר בשנת 2000.

באמצע חודש יולי 1972 נפגשו אבו עיאד, אבו דאוד ואבו מוחמד, חברי קבוצת "ספטמבר השחור", בבית קפה בכיכר דה לה רונדו ברומא, והחליטו לתקוף את הכפר האולימפי במינכן; ליתר דיוק, את המשלחת הישראלית. בבוקר של ה- 5 בספטמבר 1972 הגיעו המחבלים למגורי המשלחת הישראלית ופרצו לחדר הראשון, בקומה הראשונה. יוסף גוטפרוינד, שופט היאבקות שהתאכסן באותו החדר, התעורר למול קני הרובים שבידי המחבלים. הוא הטיל כל כובד גופו, 130 ק"ג, על הדלת הפתוחה - וזעק "בחורים! סכנה! מחבלים!"; שניות מעטות אלה, לפני שנורה למוות, הספיקו לשותפו לחדר על מנת לקפוץ החוצה דרך החלון. שניות לאחר מכן חטפו המתנקשים, בחדר אחר באותה הקומה, את מאמן האתלטיקה עמיצור שפירא ואת מאמן הקליעה קהת שור. כאשר פתח אחד המחבלים את דלת החדר הסמוך, הוא נתקל במאמן ההיאבקות משה ויינברג, שניסה לתקוף אותו בסכין מטבח; המחבל ירה ופצע אותו.

המחבלים הכניסו את החטופים לחדר בקומה השנייה, הובילו לשם גם את שופט המשקולות יעקב שפרינגר ואת מאמן הסיף אנדריי שפיצר. לאחר מכן חזרו לקומה הראשונה, ושם חטפו את המשקולנים דוד ברגר ויוסף רומנו, את המתאבקים אליעזר חלפין, מרק סלבין וגד צברי, והובילום למעלה. אולם חדר המדרגות הוביל לא רק למעלה אלא גם למרתף, למוסך. לשם מיהר צברי לחמוק ולמצוא מחסה מכדורי המחבל שירה בו, מאחורי עמודי הבטון. בנצלו את המהומה, הטיל עצמו ויינברג הפצוע על המחבל השני, הוציא מידיו את הרובה, אבל המחבל השני התעשת ורוקן בו מחסנית שלמה. בחדר בקומה השנייה חטף ותיק מלחמת ששת הימים, יוסף רומנו, את הנשק מידי אחד המחבלים, אבל נורה למוות על-ידי בן זוגו של המחבל.

ממשלת ישראל סירבה לשאת ולתת עם הטרוריסטים, וביקשה רשות ממשלת גרמניה הפדרלית לאפשר לכוחות המיוחדים הישראלים לשחרר את בני הערובה בעצמם. הגרמנים כמובן סירבו. עם זאת, ובמטרה להרוויח זמן, הודיעו הגרמנים לטרוריסטים שהם אינם מצליחים ליצור קשר עם ממשלת ישראל, ועוד מיני טיעונים מסוג זה.

מאוחר יותר הציגו המחבלים תנאים חדשים: הם דרשו מטוס סילון, שבו יטוסו יחד עם בני הערובה לקהיר. הפרת ההסכם תגרום למותם של כל בני הערובה. הגרמנים נענו לדרישות המחבלים.

השוטרים שפעלו בשדה התעופה במינכן היו מעטים. על-פי התכנון של מטה החירום, הוקצו חמישה צלפים לירי בכל אחד מהמחבלים. אלא שברגע האחרון, נזכר אחד מהמפקדים במטה להודיע לצלפים שבאירוע משתתפים שמונה מחבלים – ולא חמישה, כפי שחשבו בתחילה. כמובן שניהול מקצועי של האירוע היה דואג להקצות 2-3 צלפים, לפחות, לכל מחבל ולא להיפך. המשטרה פתחה באש, וחיסלה מיד שלושה מחבלים; שאר המחבלים שנותרו בחיים פתחו באש מקלעים לעבר בני הערובה. השוטרים, במפגן של אווילות בלתי מתקבלת על הדעת, השליכו רימון יד לתוך המסוק, שעלה באש. ארבעה מחבלים נהרגו ושלושה נישבו בידי השוטרים (ושוחררו אחרי כחודש, בעקבות חטיפת מטוס "לופטהנזה").

בנמל התעופה של מינכן נרצחו כל בני הערובה הישראלים שהגיעו לשם בחיים.