Seret מהעבר: 30 שנה לארבע חתונות ולוויה אחת

מה מייחד את "ארבע חתונות ולוויה אחת", סרטו של הבמאי האנגלי מייק ניואל מ-1994, חוץ משמו הייחודי? הסרט דל התקציב הפך לסרט הבריטי המצליח ביותר לתקופתו. הוא זכה בפרס הבאפט"א לסרט הטוב ביותר, והיה מועמד לאוסקר לסרט הטוב. במשאל שנערך באנגליה ב-2020 הוא נבחר לסרט שצופים בו שוב ושוב ועקף בין השאר את "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן". מסתבר שזה סרט נוסטלגי ומנחם, המספק לצופים אמונה באהבה, בעיקר אהבה בין קבוצת חברים טובים.

הסרט מיצב את מעמדו של יו גרנט ככוכב ושיתוף הפעולה שלו עם הכותב ריצ'רד קרטיס, שהביא למסך להיטים כמו" נוטינג היל", חיזק עוד יותר את מעמדו. גרנט התמחה בתפקיד הבריטי המקסים והמבולבל שכבש את הקהל בכל העולם. הייצוג הזה הפך לסימן ההיכר שלו על המסך. ההתכתבות עם ההסתבכויות של השחקן בחייו האישיים, שחשפו את הצד האפל שלו, הוסיפה עוד ממד מעניין. אפשר לומר למשל שדמותו בסרט "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" כעורך יהיר ומכור למין אולי הייתה קרובה יותר למציאות מהדמות החביבה ששיחק בסרטים אחרים.

הסרט מציג שורת דמויות אנגליות אקסצנטריות שמתפקדות בסיטואציה החברתית המוכרת של חתונה רבת משתתפים. הוא נע בין ארבע חתונות ולוויה מרגשת שסיפקה לסרט את אחת הסצנות הזכורות ביותר שלו. שורת הכוכבים כוללת את אנדי מקדואל בתפקיד מושא האהבה, את רואן אטקינסון ככומר מבולבל וסימון קאלו כגארת', האיש החם והלבבי שמחזיק את הקבוצה ביחד. המבנה האפיזודי הזה מאפשר לסרט לנוע בין סצנות בלי להקדיש יותר מדי זמן לרקע של הגיבורים. כך למשל, הצופים לא מגלים דבר על המקצוע של הגיבור. הוא וחבריו מתקיימים רק ביקום של האירועים החברתיים המשותפים.

המפגש בין אנגלי טיפוסי: עצור, ביישן, מקסים בדרכו הייחודית לבין אמריקאית טיפוסית: פתוחה, נועזת, דברנית ויוזמת הוא המנוע של העלילה הרומנטית. המכשולים בדרך צפויים וההתרה שתסתיים בסוף הטוב הצפוי, איחוד שני ההפכים, מספקת את הסחורה הצפויה אבל כאמור, זהו לא באמת ליבו של הסרט. שבירת הנוסחה הצפויה מגיעה בעיקר מדמותו של גארת', החבר הגיי שמת במפתיע מהתקף לב במהלך אחת מהחתונות בסרט. גם סיבת המוות כאן חורגת מהדמות הטיפוסית של הגיי הטרגי שמת מאיידס בסרטים רבים. כאן היותו גיי היא רק אחד מהאספקטים בחייו, ולא המרכזי שבהם.

ההספד המרגש של חברו לחיים מהווה את המוקד הרגשי של הסרט. אפשר לומר בקריאה חתרנית שדווקא הדמויות הגאות מספקות את הלב האמיתי של הסרט. כך שיר האהבה של ה. וו אודן שקורא החבר על הקבר של אהובו מרגש אף יותר מסצנות האהבה בין גרנט ומקדואל והפך לסצנה המזוהה ביותר עם הסרט. הכותב ריצ'רד קרטיס העיד שהסרט הוא למעשה סיפור על חברות אמיצה לאורך השנים, ובכך כוחו. הוא יצא במקביל לסדרה המצליחה "חברים" שעסקה גם היא בכוח החברות. כמוה, גם "ארבע חתונות" הוא סרט "לבן" מאוד, דבר שלא היה עובר היום. קרטיס גם מכה על חטא על עיצוב דמותה של אנדי מקדואל. הוא מודה שלא העמיק מספיק בעיצוב דמותה של האמריקאית ששובה את לב הגיבור.

האם הסרט הפך לקלאסיקה בגלל השילוב בין סצנות סלפסטיק לגאגים קומיים כמו סצנת החלפת הטבעות לסצנות מרגשות וסוחטות דמעות? כל זה מוכר מקומדיות רומנטיות נוסחתיות. אבל "ארבע חתונות ולוויה אחת" מוסיף לנוסחה הזאת את החן הבריטי שהפך גם סרטי תקופה ודרמות תלבושות להצלחה קופתית מסחררת. נראה שהבמאי הבין היטב את הקסם שמהלך מבטא בריטי על הצופים וכיצד ה"חייזריות" של הבריטי בעיניים אמריקאיות מהווה מתכון מצוין למפגש קולנועי בין הפכים. מסתבר שהמתכון הזה עדיין עובד גם 30 שנה מאוחר יותר.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן