Seret מהעבר: 30 שנה לאלאדין

השבוע לפני 30 שנה יצא לאקרנים הסרט "אלאדין" של דיסני, שזכה להצלחה ביקורתית ומסחרית (הכנסות של 504 מיליון דולר ברחבי העולם) ובפרסים רבים, ביניהם האוסקר לפס הקול ולשיר הטוב ביותר ושני פרסי גראמי, וגם לרימייק לייב-אקשן לפני 3 שנים. שנתיים לאחר צאתו, האפיל עליו "מלך האריות", אבל "אלאדין" שומר על מקומו כסרט מהנה, שיש בו כל מה שאנחנו מצפים לו מסרט של דיסני. הסרט הזה הוא עוד הוכחה ליכולות הוויזואליות והמוזיקליות של אולפני דיסני, שתמיד מצליחים להביא למסך דמויות בלתי נשכחות. בצפייה חוזרת, הסרט מספק חווית צפייה מענגת, אך גם מעלה כמה שאלות לגבי ייצוג ה"מזרח" בעיניים מערביות.

הסיפור הנודע מ"אלף לילה ולילה" על הג'יני (שד) הכלוא במנורה, הממלא משאלות של נער רחוב, הפך בידיהם של אולפני דיסני לסיפור על העצמה אישית. כיאה למסרים מבית ענקית האנימציה, גם כאן יגלה הגיבור משהו על עצמו ויעבור מסע בדרך לאושר ולעושר עם הנסיכה שלו. אבל "אלאדין" לא ייזכר רק בשל הדמויות החביבות של אלאדין ויסמין נסיכתו, המעופפים להם על מרבד הקסמים בדרך לאושר. הסרט הוא במידה רבה סיפורו של הג'יני הכחול במנורה, שמדובב רובין וויליאמס, שנראה שנתן כאן דרור לכל האנרגיה המאנית המאפיינת אותו כקומיקאי. כך הוא שוזר בקצב מסחרר בדיחות שחלקן הגדול מתעופף מעל לראשי הילדים, הקהל העיקרי של הסרט, וקורץ להורים שבאו איתם לקולנוע.

[*]

הסרט מתרחש בארץ הפיקטיבית אגרבה, שהיא אוסף של כל הסטריאוטיפים המרכיבים את ה"מזרח" בדמיון המערבי. בשיר הפותח את הסרט, המוצג על ידי דמות מזרחית "טיפוסית" המאופיינת ברכיבה על גמל, מוצגת אגרבה כמקום קצת ברברי וחם, אבל קסום, כי "אין כמו הבית". זוהי אמירה די אירונית בהתחשב בכך שזהו סרט אמריקאי שמציג גרסה מדומיינת של ארץ שמתוארת כהפך הגמור מהמערב: היא ברברית אך עם זאת קסומה, מסוכנת אך מושכת.

עם זאת, המסר של הסרט על מציאת ה"אני האמיתי" שלך והתגברות על מכשולים בכוחות עצמך, אמריקאי מאוד. כך גם הבדיחות של הג'יני מתייחסות ברובן הגדול לתרבות הפופ האמריקנית, מבייסבול עד ג'ק ניקולסון. השד קורא לאלאדין אל, והופך אותו לנער אמריקאי טיפוסי. בניגוד לרוב הדמויות ה"מזרחיות" הדי גרוטסקיות המקיפות אותן, אלאדין ויסמין נראים כמו גיבורי דיסני טיפוסיים, יפים, חטובים, שנונים ובעלי יוזמה. האמריקניזציה של המזרח המדומיין הזה היא שמאפשרת להפוך את הסיפור הנודע מ"אלף לילה ולילה" ל"אין כמו הבית". כמו ב"קוסם מארץ עוץ", גם כאן הארץ האחרת היא רק פנטזיה שממנה חוזרים הביתה. הסרט משתמש בסיפור המקורי על הנער שלומד להיות גבר, ומשחק איתו דרך הפיכת הדמות של הג'יני לדמות אב עבור הנער היתום. כך מודה הג'יני שהוא אוהב את אלאדין ומתייסר כשהוא צריך לשרת את הרשע של הסיפור, ג'אפר. כאשר מתגלה הג'יני לפני אלאדין בפעם הראשונה, הוא אומר לו שבוודאי יש לו רשימת משאלות וכל מה שהוא צריך לעשות הוא "לשפשף". גם הבדיחה הזאת מיועדת למבוגרים שבקהל, אבל היא גם מתחברת לרוח הסיפור המקורי, שגם בו נרמז המסע לבגרות מינית ורגשית של הנער, עד למציאת מיניות עם בת זוג מתאימה.

הקסם של הסרט, כמו בסרטי דיסני אחרים, טמון ביכולת להפוך בעלי חיים וחפצים דוממים לדמויות מענגות. לכל דמות יש כאן "סייד-קיק" בדמות בעל חיים. לאלאדין יש את הקוף השובב אבו, שמייצג גם את הצד ה"שובב" שלו שמתבגר יחד איתו, לנסיכה יסמין יש את הנמר ראג'ה, לג'אפר יש את התוכי המדבר, שמדבב גילברט גוטפריד, קומיקאי אמריקאי ידוע. להם מתווסף מרבד הקסמים, שאין פנטזיה אוריינטלית שלמה בלעדיו, שהופך כאן לבעל אישיות משלו.

גם היום "אלאדין" הוא סרט מהנה, סוחף ומצחיק, גם אם חלק מהבדיחות לא היו עוברות עכשיו את המבחן של תקינות פוליטית. הייצוג הבעייתי של חלק מהדמויות גם הוא לא היה עובר חלק היום. אבל "אלאדין" הוא פנטזיה על מקום אחר שאינו קיים אלא בדמיון. בסוף הסרט, כשהג'יני משתחרר סוף סוף מהמנורה, ומדגיש את המסר על החופש כמתנה האמיתית, עוד מסר אמריקאי קלאסי, הוא אומר: "אני היסטוריה. או בעצם מיתולוגיה". "אלאדין" מספק לנו סיפור מיתולוגי על ארץ שלא קיימת, מרבדים מעופפים, ארמונות מוזהבים, גמלים, נמרים ופילים והרבה זיקוקים. וזה בעצם כל מה שאנחנו מצפים לו מסרט של דיסני.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן