אלופי העולם: חמישה סרטים מארגנטינה ששווה לכם להכיר

סיפורים פרועים (2014)

קומדיית פשע ארגנטינאית מצוינת שהייתה מועמדת לאוסקר הזר. הסרט לא מסופר באופן לינארי וכרונולוגי, אלא מחולק לשישה סרטים קצרים שהקשר ביניהם הוא תמטי ולא עלילתי באופן שמשלב צבעוניות בולטת, אלימות גרוטסקית, עלילה מלודרמטית והקצנה קולנועית של המציאות היומיומית כדי ליצור משל מורכב ומבדר על החיים של כולנו.

הפרק הראשון והקצר מכולם של הסרט, הוא גם המבריק שבהם. ללא כניסה לספוילרים, הפתיחה המפתיעה והשנונה הזו בכיכובם של דוגמנית ומבקר מוזיקה המגלים כי יש להם מכר משותף, מצביעה על הכיוון אליו הסרט הולך – רכבת הרים בלתי צפויה ומהנה במיוחד שאף אחד בה לא בטוח והפניות שהיא עושה הן חדות ומסוכנות.

אלמנט ההפתעה והאימה גובר בסרט בסיפור השלישי והמוצלח, המתאר שני נהגים הנאבקים זה בזה בכביש שומם בעקבות עימות בין שניהם. דמיאן סיפרון, שביים וכתב את הסרט, מצליח להעניק לכל אחד מהסיפורים קצב, סגנון בימוי ואיכות משל עצמו. סיפרון משכיל לשלב קו תמטי בין כל הסיפורים המתאר את האלימות העצורה בתוך כל אחד מאיתנו בהגיעו למצבי קיצון, כך שהסרט מצליח להפוך מאסופה של סרטים קצרים ומשובחים לסרט העומד בפני עצמו בו כל אחד מהסיפורים מעשיר ומוסיף על קודמו.

הסרט ירגיש ישראלי במיוחד לקהל המקומי כיוון שהוא עוסק בחוסר הסבלנות, בשחיתות ובמנגנונים הביורוקרטיים הבלתי נסבלים, שכה אופייניים גם למדינתנו. נדמה כי ההומור והישירות של הדמויות בסרט מותאם במיוחד לקהל הישראלי. האפיזודה החותמת של הסרט עם סצנת החתונה היהודית, שיוצאת מכלל שליטה על רקע השיר "הללויה" של גלי עטרי, רק מוסיפה לניחוח המקומי של הסרט ומעניקה סיומת גרוטסקית ומשעשעת במיוחד.

הסוד שבעיניים (2009)

אחרי שביים פרקים בסדרות נחשבות כמו "חוק וסדר", "האוס", "עמוק באדמה", ואפילו פרק בסיטקום המצליח "רוק 30". הבמאי הארגנטינאי, חואן חוזה קמפנייה ("הבן של הכלה") זכה לתהילה בינ"ל עם סרט בסגנון הוליוודי עשוי היטב תוצרת ארץ מוצאו שזכה בפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. מה מדהים בסרט הזה? יש בו את אחת הסצנות המרשימות ביותר מבחינה ויזואלית, סצנת מרדף מסעירה המתרחשת באצטדיון הומה אדם. יש לו גם טוויסט המוביל לסוף מפתיע ומטריד במיוחד.

העלילה עוקבת אחרי אספוזיטו (ריקרדו דארין, גדול שחקני הקולנוע הארגנטינאיים) שעבד כחוקר במשרד המשפטים, הוא יוצא לגמלאות ומחליט לכתוב ספר על מקרה אונס ורצח מזעזע שהתרחש לפני שלושים שנים. המקרה אירע בשלהי תקופת הגנרלים בארגנטינה והתיק נסגר בלחץ של גורמים בשלטון. כעת הוא מנסה לשחזר מזיכרונו את פרטי האירוע, ונעזר בידידתו השופטת, אותה הוא אוהב אהבה גדולה שמעולם לא מומשה. ככל שכתיבת הספר מתקדמת הוא הופך לאובססיבי ומסרב להרפות מהעבר. גם לאחר שלושה עשורים הוא מגלה שיש כאלה שמנסים להסתיר את האמת. כמו שאספוזיטו יגלה וגם הקהל, עלילת הרצח האכזרית והתפתלויות השונות בעלילת הסרט יובילו לחשיפת סוד אפל ומטריד, אבל חשוב יותר מהכול גם לניצחון האהבה. (יאיר הוכנר)

אהבה בלתי צפויה (2018)

עוד סרט בו ריקרדו דארין הנפלא מככב, כשהחום והאנושיות שהוא מקרין לצד יכולות המשחק המצוינות שלו כמעט ומבטיחים שגם סרטים בינוניים בהם הוא ישתתף ישתדרגו בזכותו. במקרה של "אהבה בלתי צפויה" מדובר בסרט חכם, משעשע ומוצלח למדי, שנוכחותו של דארין מקנה לו מעלות נוספות.

אנה (מרסדס מוראן) ומרקוס (דארין) הם בני זוג שנשואים כבר 25 שנה. כשבנם עוזב את הבית ללימודי אוניברסיטה בחו״ל, נקלעים השניים למשבר קיומי ומחליטים להיפרד, בלי סיבה של ממש. כל אחד מהם מגלה את חיי הרווקות בגיל 50 פלוס על הריגוש וההנאה שבהם לצד תחושת הבדידות וחוסר ההיכרות לעומק עם בני הזוג המתחלפים.

הבמאי חואן ורה מיטיב לתאר את הקשר בין השניים ואת מערכות היחסים שהם מנהלים לאחר פרידתם. הוא מצליח לשלב בין סיטואציות משעשעות לדיאלוגים אמינים שמתארים את חיי הרווקות (והנישואים) בגיל השלישי כפי שלא ניתן לראות בקולנוע מספיק.

החיבוק האבוד (2004)

קשה להאמין שאת הסרט המקסים הזה ביים בחור צעיר שהיה בגיל 30 בסך הכל. "החיבוק האבוד" הוא סרט בוגר, מרגש ואינטליגנטי מצד אחד ומצד שני סרט שמביא איתו משב רוח רענן וצעיר. דניאל בורמן, הבמאי, עסק בסרטו הרביעי, כמו בסרטיו הקודמים בשאלת הזהות האישית ובעיקר הזהות היהודית. הוא שב לשתף פעולה עם השחקן דניאל הנדלר ושחקני משנה מצוינים והתוצאה היא סרט עדין ומרגש שחורג מגבולות הקיטש האמריקאי.

הגדולה של הסרט, לפחות מנקודת מבט ישראלית, היא שישנה הרגשה שאנחנו מכירים את הדמויות הפועלות בו. האמא היא אמא של כולנו, הסבתא, האח, הרב ואפילו השכנים והעובדים הזרים שעובדים בקניון הקטן והזנוח שבקושי נכנסים אליו קונים. אריאל (דניאל הנדלר) נולד בארגנטינה, גדל בה, וחי כמו כל הצעירים. אף על פי כן הוא מתלבט האם לדבוק בזהות שלו כארגנטינאי או להשיג דרכון מארץ מוצאו של סבו, פולין.

עוד בעיה מהעבר החוזרת ומטרידה את אריאל היא העלמות אביו, חודש לאחר שהוא נולד. האב עלה לישראל, נלחם במלחמת יום הכיפורים ומאז לא חזר לארגנטינה מסיבה בלתי ברורה. במשך כל אותן שנים, אריאל מפתח אובססיה ולא מפסיק לנסות לחשוף את הסיבה להיעלמותו. הבעיה היא שאמו, אחיו והסובבים אותו לא בדיוק משתפים פעולה. בורמן בוחן את היחס של אריאל כלפי זהותו היהודית וכלפי מדינת היהודים דרך הסיפור הבלתי פתור של היעלמות האב.

השחקן דניאל הנדלר, שזכה בפרס השחקן הטוב בפסטיבל קאן, עושה עבודה מצוינת. הוא מאופק, מדוכא, לא מחייך ולו פעם אחת לאורך כל הסרט וסוחט מאיתנו, לא תוך כדי שימוש במניפולציות זולות, חמלה, אהדה ואת הרצון העז להעניק לו את החיבוק האבוד אותו הוא מחפש כל השנים. גם רוזיטה לונדנר שמגלמת את הסבתא מעניקה הופעה רגישה, עם הרבה אהבה, חום ועצב. כשהיא שרה ביידיש את השיר ששרה במחנה הריכוז, לא תוכלו שלא להזיל דמעה. (אלון רוזנבלום)

האזרח המכובד (2016)

סרט נפלא שחבל שלא הופץ בישראל. אוסקר מרטינז המצוין מגלם סופר שזכה בפרס נובל וחייו מתנהלים על מי מנוחות במדריד בין הרצאה להרצאה. יום אחד הוא מחליט להיענות להזמנה מעיירת ילדותו הנידחת בארגנטינה ולהגיע לקבל פרס הוקרה בעיר בה לא ביקר עשרות שנים. החזרה לעיר בה הוא נחשב לגיבור לאומי גורמת לסופר לחוש תחושת החמצה לגבי המרחק בינו לבין האדם שהיה בעבר ולגבי העוקץ האמנותי והאותנטיות שאיבד עם השנים.

הוא זוכה ליחס של הערצה לצד בקנאה מתושבי העיירה ומתנהג אליהם בחביבות משולבת בפטרוניות תוך שהוא נאלץ להשתתף בטקסים ומפגשים מביכים למדי, וגם מתאחד עם אהובת נעוריו. זוהי קומדיה חכמה, מצחיקה, כתובה היטב שמגובה במשחק הנהדר של מרטינז וזכתה בצדק בפרס גויה לסרט הזר ובשלושה פרסי האקדמיה הארגנטינאית. (אלעד שלו)