פסטיבל קאן: הסרט על מפקד אושוויץ והחדש של שון פן

פסטיבל קאן נכנס להילוך גבוה ואני ישן פחות ופחות. אני פותח את הבוקר בסרט דובר האנגלית הראשון של הבמאי ז׳אן סטפן סוווארי ״זבובים שחורים" (Black Flies), שעוסק בשני פרמדיקים שמנסים להציל אנשים על סף המוות בניו יורק. הבמאי מצלם את הסרט כמו סרט מלחמה לכל דבר ואת סצנות הטיפול כסצנות קרב מדממות. טיי שרידן הוא הסטודנט הצעיר לרפואה ואיתו באמבולנס שון פן המצוין כתמיד בתור הפרמדיק הוותיק.

אז נכון שמייד עולה לראש סרטו של סקורסזה "לגעת במוות" עם ניקולס קייג׳ שעסק בנושא דומה ואני גם חשבתי על הסרט ״צבעים״ מ-1988 שבו שון פן היה הצעיר מבין צמד שוטרים. גם נכון שהטלוויזיה היום משופעת בסדרות מסוג זה, ובכל זאת יש משהו מרתק בצלילה לתוך הזוהמה האנושית של התפוח הגדול, זוהמה שתעמיד את גיבורי הסרט במצבים בלתי אפשריים. הסרט לוקה בהצגת המטופלים כקלישאות ופחות כבני אדם כשלמול הפרמדיקים הלבנים מציב הבמאי רק בני מיעוטים היספנים ואפרו-אמריקאים. בסך הכל זו חוויה מהנה ומעוררת מחשבה.

מההקרנה אני הולך לביתן הישראלי לטקס הנחת מזוזה על ידי מנכ"ל משרד התרבות והספורט, כפיר סויסה שאומר "זו גאווה להשיק את הביתן הישראלי המפואר. אנו חוגגים 75 שנה של יצירה קולנועית ישראלית. זכות גדולה להיות כאן ולקבוע את המזוזה". לאחר מכן הוא אף מבקש ממני לקבע את המזוזה השנייה בביתן. נראה לי שאחרי הטקס אני יכול לפרוש - הגעתי לשיא שלי בקאן.

אבל בקאן לא פורשים בשיא ואני הולך לשטיח האדום להתמודד עם הסרט ״נעורים״ של הבמאי הסיני המהולל וונג בינג. הסרט באורך 212 דקות עוסק בחייהם של עובדי דחק בתעשיית הטקסטיל של סין וצולם במשך למעלה מחמש שנים. מודה שנמנמתי קצת בהתחלה, אבל החזקתי מעמד עד הסוף - בניגוד לרבים שפרשו לפניי. אולם הלומייר המפואר מתפוצץ ממחיאות כפיים ואני בהחלט צופה לסרט הצלחה בעת חלוקת הפרסים בפסטיבל. יצאתי ממנו בהרגשה מדופרסת לגמרי ואכן הסרט מעורר מחשבות נוגות על המדינה המאוכלסת השנייה בגודלה בעולם ועל קפיטליזם ישן בסין הכביכול קומוניסטית.

(הביתן הישראלי בקאן. צילום: באדיבות משרד התרבות והספורט)ביום הרביעי לפסטיבל אני ממהר להקרנת היום שאחרי לסרט שכל קאן חיכתה לו - ״אינדיאנה ג׳ונס וחוגת הגורל״ ואני שואל ״האם העם היהודי לא סבל מספיק"? סקירה מלאה על הסרט המאכזב ועל מסיבת העיתונאים לאחריו תוכלו לקרוא בדיווח שלי כאן. לאחר מכן אני מגיע להקרנה של הסרט החדש של גאון הקולנוע הטורקי נורי בילג׳ה ג׳יילן, ״העשב היבש״, סאגה מונומנטלית בת שלוש וחצי שעות על מורה בבית ספר בכפר מרוחק בטורקיה עם הסצנות המוכרות שלא נגמרות שבהן מפטפטים הגיבורים עצמם לדעת ועם התאורה היפהפייה והכה מוכרת שבה משתמש הבמאי. למי שיצלח את השעה ראשונה והלא מספיק ממוקדת מצפה שירה אמיתית. ג׳יילן הוא לטעמי אחד מגדולי הבמאים החיים היום והיו כמה קטעים בסרט שנשמתי ממש נעתקה והתרגשתי עד עמקי נשמתי. סרט נפלא.

אני ממשיך לסרט המצופה של ג׳ונתן גלייזר, “Zone of Interest” המספר את סיפורו של מפקד אושוויץ הנודע לשמצה, רודולף הס, ושל משפחתו הגרה בבית בסמוך למחנה ההשמדה ומנהלת על פניו חיים נורמליים, כולל גידול ילדים וטיפוח הגינה. אני עדיין מעכל את הסרט המאוד אמנותי הזה שיעורר שוב דיון על ייצוג השואה בימינו (כשבקושי רואים את הקורבנות). אחרי הסרט אני הולך למסיבה במלון חמש העונות לכבוד הסרט ופוצח בשיחה עם הבמאי המוכשר ועם השחקנים. זוהי הפקה פולנית-אנגלית וכל הנוכחים מקווים למועמדות לאוסקר. עוד אדון בסרט בהרחבה לכשיגיע להקרנות בישראל. כבר אחרי חצות ואני הולך למסיבה של כתב העת וראייטי לכבוד ארגון גלובוס הזהב (שאני בין 350 חבריו בעולם) . תיכף בוקר בקאן ונשארו לי בערך שעתיים לישון עד הקרנת הבוקר שלי. לילה טוב מקאן.

רון פוגל הוא שליח אתר Seret לקאן. לכל הכתבות מפסטיבל קאן>> לחצו כאן