Seret מהעבר: 60 שנה לדר נו

Sexual intercourse began / In nineteen sixty-three… / Between the end of the 'Chatterley' ban / And the Beatles' first LP - כתב המשורר הבריטי פיליפ לארקין ב-1967, וסיכם בכמה שורות כמה משמעותיות היו ראשית שנות ה-60 עבור בריטניה. יום אחד במיוחד כנראה עמד במיוחד בראשו של לארקין בשעת הכתיבה: ה-5 לאוקטובר, 1962 – בו בעת, להקה צעירה וצפונית בשם הביטלס משחררת את הסינגל הראשון שלה, "Love Me Do", לשוק התקליטים, ושחקן סקוטי אנונימי למדי בן 31 מפציע לראשונה על המסך הגדול כג'יימס בונד בסרט "ד"ר נו". בשני המקרים, היו אלו יוצאי מעמד הפועלים – הביטלס מליברפול, קונרי מאדינבורו – שנתנו לבריטים רוויי הכאב והצרות בעשור שלאחר מלה"ע ה-2 את המחשבה שגם הם יכולים לחיות חיים נוצצים.

7 חודשים לאחר מכן – ב-8 למאי, 1963 – עלה לאקרנים "ד"ר נו" בארה"ב; "הביטלס" – שהיו על סף התפוצצות תקשורתית בארצם – היו מרחק חודשים ספורים מפריצה בינלאומית. פתאום, מרבית הסרטים, המוזיקאים, הכשרונות והמחזות שתפסו תאוצה ברחבי העולם היו תוצריה של לונדון התוססת; פתאום, בריטניה נהפכה לאימפריה שוב – הפעם תרבותית. השאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה. היום, 60 שנה לאותו הרגע, נחזור לבדוק איך באמת הכל החל.

הדרך להפקת "ד"ר נו" לא הייתה כה ורודה. איאן פלמינג, כותב הסדרה, תכנן מראש את "ד"ר נו" – ספרו השמיני בסדרה – כעיבוד טלוויזיוני; לאחר שרעיון זה כשל, נפגש פלמינג עם המפיק הארי סלצמן, שזוהה אז עם סרטי "כיור המטבח" החברתיים של במאי הגל החדש הבריטי. פלמינג סלד מסרטים אלו, ומכר לסלצמן את הזכויות רק לכמה מספריו, כשהבולט בהיעדרו היה "קזינו רויאל", הספר הראשון בסדרה. אך לא רק פלמינג התנגד לעיבוד הקולנועי: מספר אולפנים הוליוודיים גדולים סירבו לקחת את הפרויקט לחיקם, בטענה שהוא "בריטי מידי" או "מיני מידי". כשלבסוף נמצאה החברה המפיקה - "United Artists" – זו הסכימה לשים רק מיליון דולר בהפקה (סכום נמוך דאז לסרט אקשן).

רק חיבור מוצלח במיוחד עם המפיק אלברט ר. ברוקולי ובחירה ב"ד"ר נו" למרות הכל – דרך התחשבות במלחמה הקרה הגוברת דאז בין ארה"ב לברית המועצות (בהתאם לעלילת הספר, אודות מדען מרושע שמתערב בבסיס הטילים של נאס"א) – הצליחה להרים את הסרט מקונספט לפועל. השותפות הרגעית של ברוקולי וסלצמן התגלתה כמצליחה במיוחד, כאשר היא נמשכה למשך כ-15 שנה (עד לסכסוך עסקי בין השניים) ועברה במרוצת השנים לשניים מבניו של ברוקולי – ברברה ומייקל, שמנהלים את הזיכיון עד עצם היום הזה.

עם זאת, הקשיים לא נשארו רק בשלבים הקדם-הפקתיים וליוו את ברוקולי וסלצמן יותר משציפו. כשהשניים שכרו את צמד הכותבים ריצ'ארד מאיבאום וחברו וולף מנקוביץ', הם גילו שעלילת הספר מסובכת מדי מכדי לעקוב אחריה צעד אחר צעד, וכי השינויים שהציעו צמד התסריטאים – כולל הפיכת ד"ר נו לקופיף מרמוסט – מגוחכים מדי. עם עזרתה של ג'ואהנה הארווד, "רופאת תסריט" מנוסה, החליטו צמד המפיקים להתמקד בבריטיות וב"קוליות" של בונד עצמו ולזנוח לעת עתה את ההיצמדות למקור; ההחלטה השתלמה והפכה לסימן היכר של הסדרה, שנותנת חופש לתסריטאיה בכל סרט מחדש.

גם בתחום הליהוק עברו השניים, לצד פלמינג עצמו, מספר החלטות וביטולים שונים: מהכוכב הוותיק קרי גרנט (שסרטיו עם אלפרד היצ'קוק השפיעו על פלמינג ומפיקי הסדרה בעיצוב דמותו של בונד – הספרותי והקולנועי), שנפסל בשל חוסר יכולתו להתחייב לסדרת סרטים שלמה, דיויד ניבן, שלבסוף הגיע לתפקיד בפרודיית בונד "קזינו רויאל" ב-1967 ועד רוג'ר מור – הבונד שכיהן פרק הזמן הארוך ביותר בתפקיד (אז כוכב סדרת הטלוויזיה "המלאך), שנפסל בזמן אמת בשל היותו "צעיר ויפה מדי". אל קונרי הגיעו המפיקים בשלהי חיפושם, וגם אז – כשהופיע השחקן לפניהם בלבוש מרושל - הרושם הראשוני לא היה בשחקים. כשהנ"ל הציג את כישורי המשחק המקצועיים שלו, השניים השתכנעו, וציוותו אותו יחד עם במאי הסרט טרנס יאנג לסדרת "חינוך מחדש" במהלכה הכיר הבמאי לקונרי מסעדות יוקרה, בתי קזינו, נשים נובורישיות ואת חיי הבוהמה; כך הפך קונרי לציניקן המחוספס שהוטבע בראשנו כבונד האולטימטיבי.

גם מרבית אלו שכיכבו לצד קונרי לא היו הבחירות הראשונות: לתפקיד נערת בונד הראשונה, האני ריידר, שקלו המפיקים את זוכת האוסקר העתידית ג'ולי כריסטי, אך זו נתפסה לבסוף כ"חסרת חושניות" ואילו אורסולה אנדרס, שזכתה בתפקיד, הופיעה על רדאר ההפקה לאחר המלצה מחברה המפורסם קירק דאגלס, רק כדי לעבור סדרת שיזוף מתקדמת (דמותה היא ג'מקיינית) ודיבוב מצד שחקנית עלומה כדי לחפות על מבטאה הגרמני הכבד.

לתפקיד ד"ר נו עצמו שקל פלמינג את חברו הטוב, המחזאי הבריטי נואל קווארד (שהשיב לו בשלוש מילים – "לא! לא! לא!") ואת בן דודו החורג כריסטופר לי (שלבסוף הופיע כנבל בונד ב"האיש בעל אקדח הזהב" ב-1974), רק כדי לגלות שברוקולי וסלצמן כבר בחרו בג'וזף וייסמן, שאת פרצופו עיטר איפור כבד למשך מרבית הצילומים, כדי לדמות אותו לנו הסיני. לעומת השחקנים ברנרד לי (M) ו-לואיס מקסוול (מאניפני), שנשארו בתפקידיהם למשך שנים רבות (10 ו-14 סרטים עתידיים – בהתאמה), פיטר ברטון, הלא הוא אחראי הגאדג'טים Q, נותר בתפקיד רק בסרט זה, לאחר שלא היה זמין לצילומי "מרוסיה באהבה"; את תפקידו לקח דזמונד לואין, שנשאר בתפקיד עד ליום מותו ב-1999.

למרות שעלילת הסרט מתנהלת בג'מייקה, רק חמישה ימי צילום בפועל צולמו באי, והצוות נאלץ לעזוב אותו בשל שינויי טמפרטורות לאולפני פיינווד בלונדון הקרירה; כך, הסצנות האייקוניות ביותר בסרט – האני ריידר יוצאת מהים בביקיני לבן ובונד מציג את עצמו באחד ממשפטי הקולנוע המפורסמים בעולם – "שמי בונד, ג'יימס בונד" – צולמו הרחק מהשמש החמימה של הקריביים.

את הטאצ'ים האחרונים והכה-מפורסמים של הסרט – ולמעשה, הסדרה – הוסיפו המלחין ג'ון בארי, העורך פיטר ר. האנט ומעצב הכתוביות מוריס בינדר: הראשון ערך את מנגינת הנושא הנודעת שהלחין במהירות המלחין מונטי נורמן, מפאת זמנו הקצר (לבסוף הפך בארי למלחין הראשי של הסדרה, ולא פעם יצירת מנגינת הנושא מיוחסת לו בשוגג); השני אחראי לקצב העריכה המהיר של והסרט השימוש המופרז באפקטים קוליים – אלמנטים קלאסיים של הסדרה – כדי "להניע את העלילה קדימה ולסגנן אותה"; ואילו האחרון הגה את הקרדיטים הצבעוניים של סרטי בונד ורעיון קנה האקדח – דרכו מופיע בונד ויורה בנו הקהל – בעודו מחכה לפגישה עם המפיקים, כשברשותו רק דף נייר ומדבקות מחיר עגולות. "עליתי על זה ב-20 דקות, והם אמרו 'זה נהדר!'", אמר לימים בינדר על ההצלחה הכבירה.

אך גם אחרי כל תלאות ההפקה, הגיע זמנו של "ד"ר נו" לחטוף ממבקרי הקולנוע שכינו אותו בזמן אמת "טיפשי" ו"גוש מרשמלו שעיר" (יצירתי) – מהקרמלין, שכינה אותו "רשע קפיטליסטי" והוותיקן (לא פחות), שבתורו כינה אותו "שילוב מסוכן של אלימות, וולגריות, סדיזם וסקס". למרבה ההפתעה, שערוריות אלו רק הועילו לפופולריות הגוברת של "ד"ר נו", והביאו אותו, יחד עם מיליוני הצופים ברחבי העולם, לרווחים כוללים של 59.6 מיליון דולר. במהרה, נשיא ארה"ב ג'ון קנדי הכריז על עצמו כמעריץ של בונד (וארגן הקרנה פרטית של "ד"ר נו" בבית הלבן), הביקיני האייקוני של אנדרס הפך ללהיט בחנויות הבגדים, נעימת הנושא הושמעה בתחנות רדיו ברחבי העולם וסדרות וסרטי ריגול הפכו לאחד מסימני ההיכר הגדולים ביותר של שנות ה-60. את ההמשך כולנו יודעים.

בעוד הביטלס מסמנים בעבורנו גם היום יצירתיות בלתי מתפשרת וגבריות אחרת, אמנותית יותר - איך ראוי לבחון את עמיתם ג'יימס בונד ו"ד"ר נו"? קולו של דור הצמא לשינוי מעמדי, חופש מיני והירואיות בתקופה סוערת ומתוחה? או ביטוי לגבריות רעילה ולא מתחשבת, שאת שרידיה אנו רואים עוד בימינו אנו? בין כה וכה, בחשיבותו של "ד"ר נו" להיסטוריית הקולנוע העולמית וחשיבות דמותו של ג'יימס בונד לתרבות המערבית לא ניתן להפריז.

מי יודע איך סרטי אקשן היו נראים ללא היכרות עם דמותו של בלופלד המרושע או "מלתעות" המאיים; מי יודע איך מסעי הפרסום הנרחבים של סרטים כיום ועיצובם החזותי היו נראים ללא הסדרה הסטייליסטית שהיא סדרת ג'יימס בונד. בעוד הגרסה הנוכחית שלנו – ספוילר! - שבקה חיים, והחיפושים אחר מחליפו של דניאל קרייג המנוסה מעוררים ידיעות קליקבייט בכל רחבי האינטרנט מדי כמה שבועות, נדמה ש-007 ימשיך לשתות מרטיני מנוער, לא בחוש לעוד לפחות 60 שנה נוספות.