טרף: ביקורת סרט דיסני פלוס

פרנצ'ייז "הטורף" הוא מהחבוטים שבספרי דברי הימים של הוליווד. הקלאסיקה ההיא מ-1987 בכיכובו של ארנולד שוורצנגר ובבימויו של ג'ון מקטירנן ("מת לחיות") הביאה ניחוח חדש לז'אנר המדע הבדיוני והאקשן. ההמשכים שהגיעו בעקבותיה נכשלו סרט אחר סרט ועד היום לא נעשתה יצירה ראויה לציון. הוליווד המודרנית דלה ברעיונות מקוריים ובוחרת למחזר דמויות וסרטים אייקוניים מהעבר. היוצרים כבר לא מתאמצים להמציא ולחדש ומעדיפים להישען על הרגש הנוסטלגי של הצופה, שמצדו תמיד ישלם ממיטב כספו כדי להתרפק על העבר ועכשיו גם הטורף נלכד ברשת.

לאחר ניסיון האתחול הכושל בשנת 2018, הבמאי דן טרכטנברג לקח את המושכות וביים את הסרט הבא בסדרה, הפעם בצורת פריקוול: "טרף" (Prey) שעלה לשרתי דיסני פלוס (לא להתבלבל עם סרט אחר באותו שם שיצא שבוע שעבר בבתי הקולנוע). העלילה מתרחשת בערבות אמריקה בשנת 1719 ומגוללת את סיפורה של נארו (אמבר מידהאנטר - "לגיון", "דרך הקרח"). נארו מתפקדת כמלקטת אוכל וצמחי מרפא בשבט קומנצ'י. חלומה הוא להיות ציידת וניסיונותיה להוכיח את עצמה לגברי השבט, המזלזלים בה בלי הרף, כושלים בזה אחר זה. עד שיום אחד מגיע אורח בלתי צפוי ומאיים מהחלל החיצון. נארו נחושה להילחם בו ולהוכיח שהיא ציידת אמיתית - איך היא עושה את זה? כאן טמונה הבעיה האמיתית של הסרט.

[*]

על פניו, הסיפור של "טרף" נשמע מסקרן: אישה מוחלשת (כי למה לכתוב אישה חזקה באמת?) בעולם פטריארכלי ואבסולוטי, רוצה להוכיח לכולם שהיא יכולה וראויה להיות חלק חשוב בשבט וכדי לעשות זאת היא מוכנה לסכן את חייה (ומסתבר שגם חיי אחרים). מבט עמוק לתוך הניואנסים של הסרט מגלה סיפור אחר: נארו פועלת אך ורק ממניעים אגואיסטיים. לכאורה טובת השבט עומדת למול עיניה, אך כשהיא נשאלת על ידי אמה למה היא רוצה לצוד, נארו עונה לה בפשטות: "כי אתם חושבים שאני לא יכולה".

שוב ושוב במהלך 50 הדקות הראשונות והמשמימות של הסרט נארו מוכיחה לנו, וגם לציידים ובראשם אחיה, כמה שהיא לא ראויה ומוגבלת ביכולותיה. בכל פעם מחדש מגיע מישהו אחר לעזור לה (ואף מישהו נהרג בגללה) ובאחת הסצנות, בהן היא מתקשה להשתמש בחץ וקשת, הטורף בעצמו "מציל" אותה מציפורניו של דב גריזלי אימתני. ככל שהסרט מתקדם, כך גם חוסר ההיגיון שלו וההחלטות של נארו מגוחכות להפליא. נארו מצטיירת כדמות חד גונית ובסופו של דבר גם לא ממש מעניינת. קשה להזדהות עם דמות ראשית כאשר היא חושבת אך ורק על עצמה, להבדיל מדמותו של שוורצנגר בסרט המקורי. לאחר צליחת האקספוזיציה הארוכה והמייגעת, בה כמעט ולא קורה שום אירוע מעניין, מגיע חלקו האחרון של הסרט שגם בו לא קורה כלום. הוא אכן מכיל מעט יותר קטעי המערבים את הטורף אבל הם דלים, לא סוחפים והאפקטים הממוחשבים שבהם נראים חובבניים להפליא.

אחת הבעיות המרכזיות של הסרט היא הטורף עצמו. קרוב ל-90 אחוז מהזמן הוא מופיע על המסך בהסוואה המפורסמת שלו. הבילד אפ שנוצר בעקבות כך הוא מיותר כיוון שאנחנו כבר יודעים איך הוא נראה (כל כך הרבה סרטים, לא נזכור?). החלטה תמוהה ולא ברורה מצד היוצרים. הטורף בסרט זה הוא בסך הכל כלי שנועד לקדם את העלילה האנמית מלכתחילה של הגיבורה. בשונה מהטורף המקורי, שהיה יריב ראוי לדאץ', הלוחם הקשוח, כאן הטורף מרגיש עלוב וחסר יכולות אל מול נערה בת 16.

כאמור, "טרף" סובל מחוסר היגיון מוחלט והשיא הוא הקרב הסופי בין נארו לבין הטורף. העלילה מתפרסת על פני יומיים בהם הטורף הוכיח לצופים שהוא יצור חזק, מהיר ובעל יכולות טכנולוגיות מתקדמות – בטח ובטח יותר מהגרזנים והקשתות של שבט הקומנצ'י. כנראה שבמשך היומיים האלו נארו התאמנה אל מחוץ למסך כי היא מצליחה להפוך לג'ון וויק במהירות הבזק. ברגע אחד היא נידונה לכישלון – היוצרים טרחו להראות לנו את זה כמעט בכל סצנה - וברגע השני היא מפתחת יכולות לחימה בן לילה ומכריעה 4 גברים חסונים. זוהי בדיחה על חשבון הצופים וזלזול באינטליגנציה שלהם.

משפטים כמו "אם הם לא רואים, תראי להם" כבר היו צריכים להיעלם מתסריטים ובמקום להציג לפנינו אישה מוחלשת וחסרת יכולות, כדאי היה לנסות ולכתוב דמות נשית, חזקה וקשוחה אמיתית כמו אלן ריפלי או הכלה של טרנטינו. אלו שתי נשים שלא היו צריכות את אישור הגבר השולט כדי לפעול או להוכיח משהו למישהו. הן פעלו כי הן היו חייבות ולא הייתה להן ברירה.

"טרף" התקבל ברחבי העולם בהייפ מטורף בקרב הקהל וקטף ביקורות משבחות. יש כאלו שאף מכתירים אותו כטוב ביותר בסדרה. אם אתם בוחרים להאמין להייפ, לכו לצפות. לטעמי "טרף" הוא סרט בינוני מינוס, אמנם לא הכי רע בסדרה, אך למרות צילומים מרהיבים ושוטים יפהפיים של ערבות אמריקה הצפונית, הוא עדיין תוצר מאכזב של כתיבה עצלה על גיבורה אגואיסטית ומשעממת.