ליידי ג'ין שלי: ביקורת סדרה

הסדרה "ליידי ג'יין שלי" ("My Lady Jane") שעלתה באמזון פריים וידאו נפתחת בקטע אנימציה על סיפור חייה של ליידי ג'יין גריי, שהוכתרה למלכת אנגליה במאה ה-16 לזמן קצר במיוחד לפני שהוצאה להורג. היא מתוארת כ"מורדת אינטלקטואלית וקוץ בתחת" ש"יכלה להיות המנהיגה שאנגליה צריכה" ושואל: "מה אם ההיסטוריה הייתה שונה?". זה העיקרון המארגן של הסדרה שמספקת לדמות המעניינת הזאת סיפור חיים אלטרנטיבי ושוזרת בו גם אלמנטים פנטסטיים.

השילוב הזה בין סיפור היסטורי עם טוויסט, קומדיה פרועה ומסר של העצמה נשית, עובד מצוין. הקצב מהיר, הדמויות משכנעות בדרך כלל, והטוויסט מוסיף ממד אלגורי המספק אפשרויות שונות לקרוא את סיפור המטמורפוזה שעוברות הדמויות. הסדרה נוצרה על ידי ג'מה ברג'ס, סופרת ילידת אוסטרליה ("נערות ברוקלין") שיצרה תכנית עם דמויות נשיות חזקות ומגוונות.

במרכז הסיפור עומדת ג'יין גריי (אמילי באדר, "פעילות על טבעית: קרובת משפחה"), בחורה צעירה ומרדנית, חוקרת ומדענית, שחיה עם אמא שתלטנית ומניפולטיבית (אנה צ'נסלור, "גברת האריס נוסעת לפריז") ושתי אחיות. האב נהרג והשאיר אותן חסרות כל והאם נאלצת להסתדר על ידי "מכירת" הבת שלה למרבה במחיר. כך היא מסדרת לג'יין שידוך, וג'יין נאלצת להינשא לגילפורד דאדלי (אדוארד בלואמל, "הנוסע"). הוא מתגלה כמשהו שונה לגמרי, וסיפור האהבה שמתפתח ביניהם ניצב במרכז הסדרה.

באנגליה האלטרנטיבית הזאת, יש אנשים שיכולים להפוך לבעלי חיים, ונקראים איתיאנים. הם נרדפים ונרצחים על ידי הווריטים, כל מי שאין לו את היכולת הזאת. האיתיאנים הם, על פי הווריטים, חיות טרף צמאות לדם, גנבים ורוצחים. האמת, כמובן, מורכבת הרבה יותר. האלגוריה הזאת על יחסים בין "מינים" שונים בחברה משמשת בסדרה כדרך לדבר על רדיפת ה"אחר", בין אם הוא בעל צבע עור אחר, נטייה מינית שונה או בן מעמד נמוך. האם צריך "לתקן" או "לרפא" את ההופכים לבעלי חיים? או שמא השוני הוא דבר שיש לאמץ בחום?

הסדרה מלווה בקול מספר (voice over) שמתאר את העלילה ומוסיף אמירות ציניות למכביר, בקולו של אוליבר כריס ("אמה"), שחקן קולנוע ותיאטרון בריטי. זוהי בחירה שלפעמים הופכת סרטים וסדרות לבלתי נסבלים ממש, אך כאן היא חיננית מאוד. כך למשל כשהמספר מדבר על כך שכאשר אנגלים באמת שונאים זה את זה, הם מסכימים זה עם זה למכביר. טיפוסים צבועים, מניפולטיביים ומפוקפקים במיוחד, שלא בוחלים בהרעלה איטית או בהמתת יריבים במיתות שונות ומשונות מככבים בסדרה. ג'יין בולטת כאישה עצמאית הנאמנה לעצמה בתוך כל השקרים, אך גם לה נקודות עיוורון לרוב, הנובעות מהמעמד שלה. לכן, "ליידי ג'יין שלי" היא גם סדרה על הבדלי מעמדות, כראוי לסדרה המדברת על "אנגליות" כמושג.

כמו סדרה אחרת שעושה שימוש חופשי ביותר באירועים היסטוריים, "ברידג'רטון", גם כאן יש גיוון אתני. כך למשל, המלך אדוארד, בן דודה של ג'יין וחבר ילדות שלה (ג'ורדן פיטרס, "כל מה שאני יודע על אהבה") הוא גבר שחור וגיי. כמו ב"ברידג'רטון", גם כאן הפסקול המוזיקלי המצוין הוא מודרני לחלוטין. "ליידי ג'יין שלי" עושה שימוש מתוחכם בלהיטים כמו "Rebel Rebel" של דיוויד בואי, אייקון אנגלי, המסמל בדמותו את אפשרות המטמורפוזה שבה עוסקת הסדרה. הפסקול מלא בגרסאות כיסוי מצוינות ללהיטים מוכרים, ומוסיף לתחושת העכשוויות. הקצב המהיר והעלילה המפותלת מאוד לא משאירים כמעט מרווח לנשימה. אבל בשלב מסוים, המתח מתרופף ויש חזרה על אותן תחבולות עלילתיות שנשארות די מופרכות גם בעולם הפנטסטי שבראה הסדרה.

בסצנה משעשעת בין ג'יין לבעלה הטריש בה הוא מנסה ללמד אותה איך להשתמש בפגיון, ג'יין שולפת פגיון ארוך יותר משלו, ומראה לו "למי יש יותר גדול". כמו בפעמים רבות בסדרה, חוסר האונים של הנשים הכלואות בתוך המבנה הפטריארכלי מודגש, אך כך גם התושייה והאומץ שלהן לברוח. לפעמים, ממש תוך התעופפות מהמקום, כשהן הופכות לציפור. גם "ליידי ג'יין שלי" מתעופפת מעל הסיפור ההיסטורי, עושה בו כרצונה, ומדמיינת עולם אחר, שבו, אולי תהיה לעם מנהיגה ראויה, אמיצה, דוברת אמת, וחסרת פחד. ההיסטוריה מעידה שזה דבר נדיר, אולי פנטזיה ממש, כמו האפשרות להפוך את עורך, ליטרלית, ולהיות לכמה זמן כלב, חתול, או דוב אימתני.

הסדרה "ליידי ג'ין שלי" זמינה לצפייה באמזון פריים וידאו. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן