בית הדרקון: ביקורת עונה שנייה

לאחר הצלחת העונה הראשונה של סדרת הפריקוול ל"משחקי הכס", המספרת את סיפורה של משפחת טארגאריין , שמאז כבר הספיקה להתפצל למספר פלגים שונים ולפתוח בקרב על המלוכה, סיימה "בית הדרקון" אמש (שני) את עונתה השנייה שהייתה אמורה להמשיך ולבנות את ההייפ הגבוה סביב הפרנצ'׳ייז המצליח מבית HBO. אם את העונה הקודמת סיימנו עם תחושה של הבטחה לקבל בדיוק את מה שאנחנו מצפים לו, העונה הזו, טובה ככל שתהיה, נכשלה לעמוד בציפיות שהוצבו לה. בניגוד לעונה הקודמת, שבה פעלו היוצרים בחוכמה ללא עומס רב מדי של דמויות, מקומות ודרקונים, הפעם הקרב מתחיל להתקדם ולקבל צורה ועל כן חזרנו לאותו קרב מוחות שלנו נגד הטלוויזיה כפי שהיה לנו בעונות הראשונות של "משחקי הכס" והניסיון להתמודד עם ריבוי העלילות מתגלה כאחת מנקודות התורפה של התסריטאים.

את העונה הקודמת סיימנו כשהמלכה רהאינירה (אמה ד׳ארסי) מגלה על מותה שלה בנה לוסריז, מה שאמור היה להדליק את מנועי הכעס והנקמה של דמות שאמורה להיות מרתקת אבל עד כה נראית מאוד אבודה; במסע להשיב את הכתר שמגיע לה מעצם היותה בתו של המלך וויסריז. לאורך כל העונה נראה שהיא מדלגת בין הרצון להמשיך את דרכי השלום כמו אביה לבין הקולות סביבה שמפצירים בה להילחם בשפה של אויביה ה״ירוקים״, שפת המלחמה והדם. את ההבנה הזו, את ההתעוררות מהתמימות שתוביל למלחמה המדוברת שמעריצי הספרים כל כך חיכו לה, היא מקבלת בשלב מאוחר מדי של העונה. למען האמת גם בפרק האחרון (״המלכה שלא הייתה״) היא עדיין מנסה למצוא את דרכי השלום בכל התסבוכת הזו. הרצון של המלכה ללכת בדרך של אביה אכן מרגש אבל כצופה די מתיש..

בגזרתו של דיימון, שהיה אחת הדמויות הכי הפכפכות בעונה שעברה, המצב גם הוא לא מזהיר במיוחד. המלך ״בן הלוויה״ שנשלח, או יותר נכון הלך על דעת עצמו, להארנהול עם ספק בגידה ספק גיוס צבא עבור אשתו, שקע במהלך כל העונה האחרונה בהזיות וחזיונות שלא באמת אמרו דבר. הוא ראה את הדמויות מהעבר שלו ואפילו איתן לא סגר מעגל. הן פשוט היו שם, פרק אחר פרק, כדי להצביע על התחרפנות ממושכת ככל שהוא נשאר שם. אבל אז, בפרק הסיום, ברגע קריטי קצר כאשר נגלה אליו כל עתידו, הוא מחליט לחזור לצדד באשתו מתוך הבנה שתפקידו בעתיד גדול יותר משחשב ובאותה העת קטן יותר משקיווה, מעין בורג קטן בתמונה גדולה. כאחת הדמויות הכי מסקרנות בעונה הקודמת, היה חבל לראות כיצד הוא מתבזבז כשנשלח על ידי הכותבים ל״עונש בפינה״.

במעלה המלך לעומת זאת, יש התקדמות קצת יותר מעניינת מאשר אצל חבורת דרגונסטון המשמימה - הקרב בין האח הדביל עם שיגעון הגדולות, אייגון, לבין הנסיך הצעיר ויימונד שרואה בכוח הדרקונית העוצמתית שלו, וייגאר, כמפתח להשתלטות על כיסא המלוכה. ויימונד מזכיר את הנבלים שאהבנו לשנוא בסדרה המקורית, אחרי הכל הנוסחה בעבר הייתה מאוד קלה - קחו דמות ותנו לה להיות רעה בלי סיבה לדמויות שאתם אוהבים. מה שכיף במיוחד בשנאה כלפיו הוא שבנוסף לכל הוא אסטרטג מבריק עם דרקונית שבמהלך רוב העונה חשבנו שבלתי ניתנת לעצירה. הוא מקבל הפעם את המקום שמגיע לו' בין אם זה על הכס כנסיך העוצר החלופי ובין אם זה כדמות שמקבלת זמן מסך להציג את המוח המעוות והאכזרי שלה, גם במחיר המשפחה. המלכה אליסנט, אמם של השניים' מתחילה לקבל את העובדה שתכניתה כשלה ומבינה שחייה עומדים בסכנה. היא בורחת לרהאינירה על מנת לקבל חסד מתוך כבוד לאהבת נעורים וחברות שכבר אינה.

זהו אמנם פרק סיום העונה אבל אל תצפו למלחמה גדולה ומפוצצת. כל ההבטחות והציפייה למלחמה מלהיבה נעלמו ונפתרו בקלות מדי ברגע שכל הדמויות החליטו לפתע לגדל מצפון ונראה שגם אחרי שתי עונות שפורסמו תחת הכותרת של ״מחול הדרקונים״, אנחנו לא באמת מקבלים את פורנו הדרקונים שחלמנו עליו. מלבד תגלית אודות זהותם של רוכבי דרקונים חדשים וקרב מלהיב באמצע עונה שעלה לנו באחת הדמויות הטובות יותר של הסדרה (רייניס והדרקונה מייליס ברגע שאמור היה לערער את התפיסה שלנו בנוגע למעמד היצורים הגדולים), אין בהם שימוש שמצדיק את ההתלהבות בחקר ההיסטוריה של משפחת טארגאריין שנכתבו עליה ספרים שלמים. שלא תבינו לא נכון, הסדרה לא משעממת לרגע, ההפקה מדהימה, הנופים מרהיבים ומעל הכל הליהוק פשוט מדויק - אבל היא בהחלט גורמת לתהות אודות הפוטנציאל הלא ממומש של הרבה מהדמויות שלה, שפשוט נשלחו לעשות דברים חסרי משמעות על מנת לפנות עוד זמן מסך להליכה סחור סחור במעגלים של דיימון וההזיות שלו.

למרות ההבטחה הגדולה שהגיעה איתה, הצלחתה של ״בית הדרקון״, - גם לאחר העונה השניה ואולי אפילו יותר מתמיד - עדיין עומדת בסימן שאלה גדול. מה שאמור היה לסחוף איתו את עשרות מיליוני הצופים שלא התייאשו מהעולם הדמיוני של ג׳ורג׳ ר. ר. מרטין, לא מצליח לשבור את שיאי הצפייה או להביא את אותו הקהל הרחב שאמור לגדול עם הזמן. בעולם כה דינמי, קשה מאוד לבנות בסיס חזק על גבי סדרה שמפציעה לכמות של בין 8-10 פרקים אחת לשנתיים ונעלמת מחיינו כלא הייתה עם ציפייה שנזכור איך קוראים לסבתא של כל דרקון שאי פעם חי.

אז לא היה הרבה מוות או יותר מדי אלימות כמו שקיווינו וכל זה הרגיש כמו אקספוזיציה מאוד ארוכה שכמיטב המסורת אמורה להגיע לשיאה בפרק 9 בקרב גדול ופרק 10 של התמודדות עם ההשלכות, אבל לאור בעיות תקציביות העונה קוצרה ל-8 פרקים בלבד וכשמוסיפים למשוואה את בזבוזי הזמן המרובים על עלילות לא מעניינות מספיק - התוצאה המתקבלת היא תחושת טעם של עוד, אבל לא מהסוג הטוב. כזו שיוצרת אנחת ״נו, באמת״ וגם היא לא מותחת מספיק בשביל לגרום לקהל להמתין שנתיים נוספות לגאולה. אולי החדשות הטריות מהבוקר על כך שהעונה תסתיים לאחר העונה הרביעית יצליחו לגרום לתסריטאים להתמקד יותר בהידוק העלילה ובביצוע הקרבות שעוד נותרו.

העונה השנייה של "בית הדרקון" זמינה לצפייה ב- HOT HBO HOT VOD ו- NEXT TV וגם ב-yes ובסלקום tv. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן