מו: ביקורת עונה שנייה

"מו": ביקורת עונה שנייה

שלח לחבר הוסף תגובה

בעונתה השנייה בנטפליקס "מו" ממשיכה את המסע המצחיק והמאתגר שלה אל לב הזהות המורכבת של פלסטינים-אמריקאים. יעל מאורר על עונה שבה השיבה הביתה הופכת לממשית ולא קלה לעיכול בפרק שיעצבן את רוב הצופים הישראלים

בעונתה הקודמת, לפני כשלוש שנים, "מו" הציגה סיפור של גבר-ילד שמתמודד עם החיים כמהגר פלסטיני בטקסס. יוצר הסדרה והכוכב שלה, מוחמד (מו) עמר, מספר בסדרה סיפור אוטוביוגרפי המבוסס על חייו והסיפור המשפחתי שלו. מו הוא גבר מזוקן שרוצה להיראות קשוח, אך למעשה הוא מין דובון מגודל ורגשן, המרבה לדמוע, ומצליח תמיד לעשות את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון. הוא מחכה עשרות שנים לאישור מקלט מדיני בארצות הברית, שיאפשר לו ולמשפחתו להיות סוף סוף אזרחים אמריקאים.

בעונה השנייה, מו מוצא עצמו תקוע במקסיקו, אחרי עוד מעשה אימפולסיבי שלו. בת זוגו המקסיקנית-אמריקנית, מריה (תרזה רואיז, "נרקוס מקסיקו"), אינה עונה לשיחות הטלפון שלו, הדיון המיוחל בבקשת המקלט של משפחתו עומד להתרחש סוף סוף, אך הוא נאלץ להתפרנס מעבודות שונות ומשונות וביניהן כמתאבק החובש מסכה של ה"דוב הפלסטיני" וסופג מכות מכל כיוון, באופן ליטרלי וסמלי כאחת. האם זהו משל למצבם העגום של הפלסטינים? ייתכן. מו גם מוכר מאכל שהוא שילוב של שני מאכלים אתניים שונים, פלסטיני (או שמא ישראלי) ומקסיקני, נושא שממשיך להדהד בסדרה ומחדד את העיסוק שלה בשאלת הזהות המורכבת שלו. מו חי בין שלוש השפות שהוא דובר, ערבית, ספרדית ואנגלית, ומלהטט בין הזהויות הללו לפי הצורך.

דמויות הנשים בסדרה, כמו האמא של מו (פארה בסייסו, שחקנית פלסטינית נודעת שמשלבת היטב בין הקומי לדרמטי), בת זוגו ואחותו (שרין דביס, "אמריקה"), הן חזקות, נחושות ומנהלות את העניינים ביד רמה, בבית ומחוצה לו. הגברים מוצגים כילדים תמידיים שצמודים לסינר של אימא גם בגיל מבוגר ואינם מצליחים להיות עצמאים. כך גם לחבר הילדות של מו ממוצא ניגרי, המגולם על ידי טוב נוויגווי, ראפר טקסני, יש אמא שתלטנית במיוחד. האם גם זהו משל למצבם העגום של הפלסטינים הפליטים המתארחים התמידיים?

כמו בעונתה הראשונה, ואף יותר מכך, "מו" אינה מהססת לגעת בנושאים נפיצים, שהפכו מרכזיים עוד יותר בעידן טראמפ, המכריז על גירוש מהגרים לא חוקיים מארצות הברית. כך למשל משתמש מו מספר פעמים בסיפור השיבה הביתה מ"הקוסם מארץ עוץ" כמשל למצבו כמהגר. סלמן רושדי, הסופר הנודע, כתב ש"הקוסם מארץ עוץ" הוא למעשה משל על הגירה והשיר "אי שם מעבר לקשת" הוא ההמנון של מהגר, המחפש בית, שהוא תמיד גם "מקום אחר" שאליו אולי לא יגיע לעולם. "מו" מראה כיצד המהגר תמיד תלוי בין עולמות ומנסה לחזור הביתה. סצנת חלום בה מו רואה עצמו בתפקיד טים רובינס ב"חומות של תקווה" ומוצא עצמו ליד חומת ההפרדה, הופכת את הסרט האייקוני האמריקאי כל כך לסיפור על שיבה פלסטינית. גם המפתח לבית בפלסטין מככב בדרך שבוודאי לא תשמח את הצופה הישראלי יהודי בסדרה. עם זאת יש לציין ש"מו" מציגה דמויות חיוביות של יהודים אמריקנים בסדרה, ובראשן עורכת הדין היהודייה (לי אדי), שעוזרת למשפחה במסירות נפש ממש, לעומת עורכת הדין הפלסטינית שלא עזרה להם במשך שנים רבות.

בסוף העונה השנייה של "מו" השיבה הביתה הופכת לממשית בפרק שעורר מחלוקת ויהיה לא קל לעיכול, בלשון המעטה, ליהודים וישראלים שיצפו בו. כאשר מגיעה המשפחה לישראל (שהיא תמיד פלסטין בפיהם), התיאור המורכב מפנה מקום לסטריאוטיפים גסים של הישראלים כמנשלים וכובשים בלבד. זה חבל, משום ש"מו" היא סדרה שהשכילה לשלב את הביקורת הנוקבת על ארצות הברית עם הצגת הצדדים החיובים בה.

כך למשל בסצנה נפלאה של סעודת חג ההודיה בחווה הטקסנית בה הכינו שמן זית פלסטיני בה אומרת מריה, בת זוגו של מו, שבאמריקה יש דברים נפלאים לצד ההיסטוריה הבעייתית שלה. אבל "מו" עדיין מצליחה לרגש ולהצחיק בסיפור משפחתי שיעלה חיוך ודמעה אצל רבים. לסיפור הפלסטיני-אמריקאי, בניגוד לסיפור היהודי-אמריקאי שסופר פעמים רבות כל כך, מגיעים במה וקול שיציגו את המורכבות בזהות, בתפיסת הבית והמולדת, וברצון של כל בני האדם להיות חופשיים ובעלי בית, אמיתי, משלהם.

הסדרה "מו" זמינה לצפייה בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »
יעל מאורר אליאב - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות