הקומדיה הבלשית של כריס קולומבוס ("שכחו אותי בבית"), המבוססת על הספר רב המכר ובה מככבים הלן מירן, פירס ברוסנן ובן קינגסלי כחבורת דיירים בדיור מוגן שיוצאת לפענח מקרה רצח, מתענגת על קצב מתון, נדיבות בדיאלוגים ונימוס בריטי קלאסי. נמרוד שובל על סרט שמצליח בזכות עוצמת החום הרגשי האנושי שהוא מצליח לעורר
הסרט "מועדון הרצח של יום חמישי" שעלה בנטפליקס בבימויו של כריס קולומבוס ("שכחו אותי בבית"), ועם סטיבן ספילברג כמפיק, מעבד את רב־המכר של ריצ'רד אוסמן, על קבוצת קשישים חובבי בילוש היוצאים לפענח מקרה רצח בעיירתם, ליצירה ששמה יותר דגש על חום אנושי מאשר על שנינות בלשית. כבר בפתיחה ניכר שמדובר בסיפור רגוע יחסית: גמלאים סקרנים, בית דיור מוגן מטופח והומור שנון ומאופק שמשרה תחושת חמימות נעימה. הבחירה בסגנון ברורה: לא להבעית, אלא לגרום לחיוך, והיא מכוונת את ציפיות הצופים למפגש חברתי מבדר יותר מאשר לחקירה סוערת. זה לא סרט אלים או רווי דם והוא מתענג על קצב מתון, נדיבות בדיאלוגים ונימוס בריטי קלאסי.
העיצוב הוויזואלי נעים לעין ומאורגן בקפידה. הדיור המוגן קופרס צ’ייס מוצג כמחסה ירוק ומואר, שבו המדשאות מטופחות והמסדרונות מצוחצחים ומסודרים. הצילום עוטף בצבעים חמים ובתאורה רכה והעריכה מאפשרת לקצב להתפתח באופן טבעי וללא חיפזון. התוצאה אסתטית, מזמינה ונעימה למדי, גם אם לעיתים ההידור הזה מרסן את המסתוריות של התעלומה.
הקאסט שמגלם את דיירי המקום הוא עמוד השדרה של היצירה. הלן מירן מגלמת את הדמות של אליזבת כממוקדת במטרותיה ובעלת נוכחות סמכותית בלי מאמץ, סיליה אימרי יוצקת בג’ויס הומור חם ויכולת התבוננות חדה שמחברת בין כל הדמויות, פירס ברוסנן מביא עמו קלילות טבעית וכובשת ובן קינגסלי מעניק לדמותו נגיעות של רוך ושבריריות, המוסיפות גם עומק רגשי. השילוב ביניהם יוצר תחושה של קהילה חיה ותוססת, שנוכחת ומשפיעה באופן מורגש במהלך העלילה. ניכר שמדובר בקבוצת שחקנים שמכירה בערך ההקשבה: בדיחות נולדות מהאטות קטנות בקצב השיחה, לא רק מפואנטות והרגש חומק פנימה דרך מחוות קטנות. הכימיה הזאת מצליחה לא פעם לגבור על חולשות בתסריט ומייצרת עוגן לצופים.
נקודת מפתח נוספת היא היחס לגיל המבוגר. הסרט נמנע מציניות או פטרונות: הזקנה אינה קוריוז, אלא מצב חיים שמלווה בזיכרונות מתעתעים, שבריריות וגם תחושת חופש מחודשת. הסצנות המטפלות באובדן, בבדידות או בבלבול אינן נסמכות על מלודרמה מופרזת, אלא על רגעים פשוטים ומעודנים. בכך מצליח הסרט להעביר מסר על קהילה ועל תחושת משמעות, ולא רק להתמקד בשאלת "מי עשה זאת". במקום לנסות להציג גיבורי־על מבוגרים, הוא מתבונן באדם הרגיל ובאומץ הפשוט של חיי היומיום שלו, ומזכיר כמה רחוק אפשר להגיע באמצעות חברות, סקרנות ונימוס.
בחזית העלילה ניכרת העדפה לבהירות על פני מורכבות. מספר קווי עלילה: רצח עכשווי, סגירת חשבונות ישנים ואינטרסים כלכליים - נשזרים יחד, אך לא כולם מקבלים את אותה רמת העמקה. חלק מן הרמזים מוצגים באופן ישיר מדי, חלק מהקונפליקטים בסיפור נפתרים בצורה פשטנית ומהירה מדי ודמויות משנה מבטיחות נדחקות לשוליים. מי שמצפה לפירוק מדוקדק של כל פרט ירגיש חסך. הבחירה הזו עקבית ואמיצה, אך לעיתים היא משאירה תחושה שיכול היה להיות עוד, בעיקר במתח ובתחושת הסיכון.
כיצירה בז’אנר המסתורין הקליל והאינטימי עם דגש על בני גיל הזהב, בדומה לסיטקומים מצליחים כמו "רק רציחות בבניין" ו"האיש שלי בפנים", הסרט מצליח לשמור על אווירה קלילה ומהנה מבלי לאבד לגמרי את תחושת המתח. הקצב המתון מאפשר לדיאלוגים לפרוח, והטוויסטים קיימים אך לא מנסים לזעזע. נקודות השיא מגיעות מתוך יחסים ולא מתוך פעלולים: ארוחות משותפות, הערות שמשתחררות בהיסוס והבנה בין הדמויות שמתפתחת בהדרגה. עם זאת, יש רגעים שבהם הקסם נעשה נינוח מדי, והדרמה זקוקה לעוד נגיעה של סיכון. גם אז, הכיוון ברור: זו הזמנה לעצור ולהתבונן, לא למהר מהישג ופענוח אחד לשני. הדגש הוא על תחושת חברות ושיתוף פעולה, ולא על בדיקת ראיות קרה ומנוכרת.
בסופו של דבר, הסרט מצליח בזכות עוצמת החום הרגשי האנושי שהוא מצליח לעורר, יותר מאשר בדפיקות לב מואצות או במתח עוצר נשימה. הוא מציע תחושת חברות אמיתית, משחק מצוין והומור שנון ומאופק שמוסיף קלילות ונינוחות, ומוותר על פיתולים דרמטיים ומתח מטלטל. מי שמחפש ערב של נחת, שנינות ודמויות שמעוררות רצון להמשיך ולפגוש אותן בהמשך, ירגיש שזה הסרט הנכון עבורו. כצעד ראשון ביקום קולנועי שמכוון להמשכים, מדובר בפרק נחמד מאוד ומוקפד שמעורר סקרנות לתעלומות נוספות, אך בעיקר למפגש מחודש עם אותה חבורה מגובשת.
הסרט "מועדון הרצח של יום חמישי" זמין לצפייה בנטפליקס. לביקורות סרטים נוספות >>
לחצו כאן