למרות התנגדות גורמים בימין ואיומיו של שר התקשורת, כאן 11 סוף סוף שחררו לציבור את הסרט התיעודי העוסק בקורות מלחמת העצמאות משני הצדדים - הישראלי והפלסטיני. יותם דוברין על סרט שמאפשר לרבים לפקוח עיניים בנוגע למורכבות האדירה מאחורי הקמת מדינתנו
הבמאית נטע שושני הצליחה בסרט התיעודי "1948 - לזכור ולשכוח" ליצור דיוקן מרשים של מלחמת העצמאות. במהלך הצפייה בו, ניכר המחקר המעמיק שצוות הסרט ערך כדי להפוך זאת לאפשרי. הסרט נשען על מגוון רחב של חומרים ארכיוניים - החל מקטעים מתוך יומנים אישיים, דרך מסמכים רשמיים ועוד. נרטיב המלחמה מועבר דרך קטעים מוקראים של טקסטים רלוונטיים מפי מנהיגים פוליטיים, לוחמים ואזרחים משני צדי הסכסוך. בין הסצנות משובצות שקופיות קצרות עם אינפוגרפיקה המציגות לקהל את העומד להתרחש. הסרט חוקר קרבות, כיבושים, זוועות ומאבקים פוליטיים בעקבות אישור החלטת האו"ם 181 (תוכנית החלוקה).
הקטעים מתוך היומנים מדובבים על ידי שחקנים, המאנישים בני אדם שמזמן הלכו לעולם. נקודת המבט מיומנים מוסיפה אותנטיות לכל הנאמר. הטקסטים עצמם מראים את הפחד הקיומי עבור האוכלוסייה האזרחית בישראל, ואת האכזריות אצל מנהיגים פוליטיים כמו אבא קובנר או מפקד צבא ההצלה. מעל הכל, השימוש באמצע הזה מרשים במיוחד מבחינה קולנועית. הוא מצביע על עבודת מחקר עצומה, ויוצרי הסרט הפכו טקסטים של אנשים שונים שלעולם לא פגשו אחד השני לכדי נרטיב קוהרנטי.
החומרים הארכיוניים הנוספים, שהם בעיקר תמונות וסרטים, נבחרו בקפידה כמו קטעי הטקסט. סרטים אלו מעניקים לסרט עומק נוסף, המקרב זיכרון רחוק לתמונה הנעה. השימוש בהם מנכיח את התחושה הבלתי אפשרית כאילו הם צולמו במיוחד עבור סרט זה. אמצעי נוסף שמשמש כמרכיב חיוני בסרט הם ראיונות עם מגוון גורמים, החל מאנשי ההשכלה הגבוהה עד עובדי ארכיונים. למעשה, הסרט עצמו מכיל מעין עלילת משנה על עתירה לבג"ץ של מכון "עקבות" על מנת לחשוף פרוטוקול של ועדה ממשלתית בנושא פשעי מלחמה.
המוטיב של היסטוריה חסויה ומושחרת חוזר על עצמו רבות במהלך הסרט, בין אם מדובר בדו"חות ממשלתיים או מסמכים של אזרחים פרטיים הנמצאים בארכיונים. עלילת משנה נוספת בסרט היא קטעים מוקראים מתוך יומנו של הדיפלומט השוודי פולקה ברנדוט, שנשלח לארץ בתקופת המלחמה כדי לתווך בין הצדדים. היופי מאחורי הצגתו של ברנדוט בסרט הוא הצגת הצעותיו בצורה יבשה, שבמבחן הזמן אינן נראות אפלות כמו שהדיפלומט זכור בציבור הישראלי, וזאת מבלי להתייחס ליחס שקיבל בזמן המלחמה או רציחתו בידי אנשי לח"י.
שם הסרט מתאר היטב את המבנה שלו, כאשר החצי הראשון מוקדש לזיכרון עוולות המלחמה עבור האוכלוסייה הישראלית, והחצי השני עבור הנכבה, רגע היסטורי שנדמה שחלקים רבים באוכלוסייה רוצים לשכוח. התמונה המצטיירת אינה מחמיאה, אך הסרט אינו ניגש לביקורת הזו כדי לשלול את זכות קיומה של המדינה. ניכר גם שהסרט מנסה להציג את האמת על כל פגמיה. בין אם מדובר בטבח שבוצע נגד ישראלים או פלסטינים, הסרט מגנה אלימות שכזו. הוא גם מאניש את שני הצדדים, דבר שהוא מדהים כשלעצמו בהתחשב בכך שהוא הופק במיוחד עבור הציבור הישראלי.
התוצר הסופי הוא סרט כמעט מושלם, שנותן פנים ושמות למלחמה שהתרחשה לפני למעלה מ-75 שנה. עדויות של אנשים שיקיריהם נפגעו או נהרגו מעניקות פרספקטיבה חדשה לחלוטין. בין אם מדובר באזרח פלסטיני המתאבל על שכניו שנהרגו בהפצצה, או באזרח ישראלי המתאבל על חבריו שנהרגו במהומות - נקודות מבט אלה מקבלות פנים אנושיות. פרספקטיבה ניטרלית זו חלה גם על הסיפור הגיאו-פוליטי הרחב יותר של המלחמה. אף צד אינו מקבל הנחות לגבי פשעי מלחמה, בין אם מדובר בתיאור תוכנית ד' וזוועותיה (התוכנית מאחורי עקירת מעל 750 אלף פלסטינים מבתיהם), טבח שבוצע על ידי כוחות ישראליים במה שהפך לצפון ישראל או מעשי טרור מחרידים שבוצעו על ידי פלסטינים. איש אינו מקבל מעבר חופשי, ואף זוועה אינה מוכחשת.
ייחודו המהותי של "1948 - לזכור ולשכוח" הוא עצם קיומו במדינת ישראל. עד הפקתו, לא הופקו פרויקטים בנושא רחב על המלחמה עם התייחסות לעזיבה וגירוש של מאות אלפי תושבים ערביים במסגרת מלחמת העצמאות. גם מחוץ לארץ, קיימים מעט מאוד סרטים תיעודיים בנושא. מרבית הקולנוע הדוקומנטרי בארץ מתמקד בחלקים מסוימים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בין אם מדובר ב"H2: מעבדת השליטה" המציג את המציאות בחברון הכבושה של השנים האחרונות, ״דגל שחור״ על הטבח בכפר קאסם, או "המושל" המתאר את תקופת השלטון הצבאי.
ההסתכלות הרחבה של "1948" מרשימה עוד יותר בהתחשב באורכו בן השעתיים חצי, בכך שבפרק זמן זה הסרט מתאר מלחמה שלמה. למרות אורכו, המבנה אינו מאפשר לסרט להתייחס לכל אירוע בצורה מעמיקה. במקום זאת מתבצעת ריצת מרתון היסטורית שמקיפה את הנסיבות למלחמה, שלביה השונים ואף הצגת חלק מהשלכותיה. אין תחושה שהסרט מפיל יותר מדי מידע ממה שניתן להכיל, והתוכן מועבר בצורה שניתן לעכל בבת אחת. אין בו אף רגע דל, והוא עשיר בתוכן מרתק, גם עבור מי שכבר מכיר את ההיסטוריה המתוארת.
בעקבות הבכורה בפסטיבל דוקאביב 2023, שידור הסרט נדחה שוב ושוב. דמויות וארגונים פוליטיים מהימין הקיצוני בישראל, כמו ארגון "בצלמו" והיושב בראשו שי גליק, התארגנו כדי למנוע את הפצת הסרט ושר התקשורת שלמה קרעי איים לשלול תקציבים מהתאגיד אם יוקרן. האירוניה בכל זה היא שהסרט ניטרלי יחסית מבחינה פוליטית, ואינו מהווה סיכון משפטי למדינה. כלל החומרים המוצגים בסרט נמצאים בספרות אקדמית שקיימת עשורים, ומה שמבדיל את הסרט מהם הוא דווקא הנגשתם מעבר לספרים אקדמיים של היסטוריונים כמו אילן פפה ובני מוריס. ניתן להעריך כי דווקא זה מה שמרתיע את הימין הקיצוני - העובדה שקיים סרט שמערער היטב על הנרטיב שלהם.
כמו כן, הסרט אינו מתיימר להציג את מכלול האירועים של המלחמה – משימה שאפילו סדרה בת עשר שעות הייתה מתקשה להשלים. למשל, הוא אינו דן בנושאים בוערים כגון הפליטות הפנימית (פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית העקורים מכפריהם המקוריים אשר שטחם המקורי בשטחיה הריבוניים של המדינה), אלא בתמונת מאקרו של המלחמה.
הישגו המשמעותי של "1948 - לזכור ולשכוח" הוא הצגת ההיסטוריה באופן נגיש לקהל הישראלי. היצירה מצליחה להציג תיאור מאוזן של המלחמה, תוך שמירה על רגישות והתייחסות לכאב של שני הצדדים. אין להתעלם מהישג נוסף של הסרט, שהוא הקרנתו מול המוסדות שניסו להשתיקו. למרות הלחץ האדיר שהופעל כנגדו, המועצה לביקורת סרטים בסופו של דבר אישרה להקרינו. הדבר מראה שגם כשהדמוקרטיה בסכנה ופגומה, האמת בכל זאת יכולה לעיתים לנצח את החושך. נותר רק לקוות שהפצתו הרחבה של הסרט, גם אם באיחור של מעל שנתיים, תאפשר לרבים לפקוח עיניים בנוגע למורכבות האדירה מאחורי הקמת מדינתנו.
"1948 - לזכור ולשכוח" זמין לצפייה בשירות כאן BOX וביוטיוב של כאן.