מה חשבנו על פרק סיום העונה של המתים המהלכים?

שתהיו לי בריאים סקוט גימפל וגרג ניקוטרו, כמה מרורים ותלונות שהאכלתי אתכם במהלך העונה הזו, הגיע הזמן שאני אוריד את כובעי הוירטואלי הכל נסלח! איזה פרק סיום שהעמדתם! "היום האחרון על פני האדמה" הוא ללא ספק אחד הפרקים הטובים של הסדרה עד היום. הוא חולק את המקום הראשון בפרקי סיום עונה עם פרק הסיום של עונה ארבע: "A", הפרק שבו החבורה שלנו מגיעה לטרמינוס ומובלת תוך קרב לקרון נעול.

אלא שבניגוד לפרק ההוא, הפרק הזה היה אפל, מדכא, מורבידי, מפחיד ובעיקר, הסיום היה חסר תוחלת לחלוטין. אנחנו לא רואים שום חרך אור של תקווה. הרוע של נייגן ואנשיו הוא הרוע האולטימטיבי. לא דומה לשום דבר שנתקלנו בו עד היום בסדרה, גם לא כשנתקלנו בחבורה של קניבלים. את המניעים של הקניבלים מטרמינוס הבנו, כמו גם את המניעים של המושל והאנשים שלו מעונה שלוש. אבל כאן, זה פשוט שיכרון כוח ורוע צרוף. והכל מתנקז לסצינת הסיום הכבירה של הפרק, כן, אין מילה אחרת והסופרלטיב בהחלט מגיע.

אבל בואו ניקח רגע צעד אחד או יותר לאחור ונדבר קצת על מה היה בפרק עד שפגשנו את נייגן. המעבר בין שתי זירות התרחשות בלבד, ריק והקבוצה שהוא לוקח איתו בקרוואן מול מורגן וקארול, יצר בצורה טובה מאוד אווירה לחוצה ומתוחה לפרק, כשלא היה לעלילה לאן להתפזר. אפילו עם המעברונים קצרצרים של חדר חשוך שאור חודר אליו דרך החורים בקיר. ניסיון הטעייה נחמד שהשתלב עם פרט עלילה שהקבוצה של ריק נתקלה בו, אבל יש גבול, אני לא מאמין שהיה צופה אחד בעולם שחשב שהם יהרגו בפרק אחד גם את מישון וגם את דאריל, ועוד בלי להראות את המוות.

[*]

שמחתי על קו העלילה של קארול ומורגן. בהתחלה זה קצת הפחיד אותי, כי חשבתי שאם קארול תופיע בפרק הזה היא תמות בסופו. שמחתי להתבדות, בינתיים. במיוחד שמחתי על זה שמורגן נאלץ להרוג. בעיניי זה ביטל את התקפות של הפילוסופיה הפציפיסטית שלו בעולם פוסט אפוקליפסי. אותו דבר תקף גם לקיטורים של קארול. נכון, אני מניח שכשאתה נאלץ להרוג כל כך הרבה אתה משלם מחיר גבוה על כך בנשמתך. אבל בעולם כזה, להרוג את אלה שניזונים מהשנאה, מהפעלת כוח ופחד על אלה שנתפסים כחלשים מהם רק כי הם יכולים, זו כמעט מצווה. משלמים את המחיר אבל מתנחמים בזה שהאנשים היקרים לך נשארים בטוחים. קו העלילה של ריק שלוקח את קבוצת הלוחמים הטובים ביותר שנשארו באלכסנדריה רק כדי ללוות את מגי לרופא ב"ראש הגבעה" נראתה לי בהתחלה מופרכת. למה להשאיר את אלכסנדריה בידיים של הכומר המופרע? אבל המסע מסתבך קשות כשהם נחסמים בכל הדרכים על ידי המושיעים. הסצינות של המחסומים הולכות ונעשות מלחיצות מפעם לפעם, מספר האנשים שיש למושיעים הולך ועולה והמתח נבנה יפה לקראת השיא. יוג'ין ואייברהם בינתיים מספקים כמה מהדיאלוגים המצחיקים בפרק, ועם זאת שניהם גם אמינים באומץ וברצינות שלהם במשימה. אייברהם מספיק לברר עם סשה את תכניותיה לגבי המשך המין האנושי. החבורה עוד מנסה לחדור מעבר לקוי האויב במסע אלונקות רגלי אבל הם מובלים ישר אל המלכודת, ואל ברכיהם מול נייגן, שמאחד אותם עם מישון, דאריל, גלן ורוזיטה.

ואז מגיע נייגן. וואו, איזו הברקה של דמות ואיזו הברקה של ליהוק. לאורך כל ההופעה של נייגן על המסך הייתי במצב של אמביוולנטיות מוחלטת. מצד אחד אימה אמיתית מהסיטואציה ומהדמות הזו שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. מצד שני עם חיוך ענק מרוח על פני, מיכולת הביצוע והנוכחות הנפלאה של השחקן שמגלם אותו. נייגן הוא כמעט ללא ספק הנבל הכי מרושע בסדרה הזו בכל עונותיה. אני לא יודע כמה נפח עוד מחכה לנו מנייגן אבל לפי ההופעה של ג'פרי דין מורגן השבוע, יש לו פוטנציאל להפוך לאחד הנבלים הטובים בתולדות הטלויזיה. הרוע האולטימטיבי, משוחק עם חצי חיוך על השפתיים. תצוגת משחק לא פחות מגאונית של ג'פרי דין מורגן.

הסיום גם הוא היה מבריק, נייגן מניף את לוסיל (עוד סוג של קלאסיקה, הנשק של הנבל הוא אלה ענקית מצופיה בחוטי תיל, עם שם של אשה) ומוריד אותה על הראש של אחת הדמויות שלנו, ואנחנו לא יודעים מי מהן. עוגן מבריק כדי להשאיר אותנו במתח ולמשוך אותנו לעונה הבאה. סלחתי אפילו על הדם שנזל על המצלמה בפעם האלף בעונה הזו. להתראות בסביבות אוקטובר.

לכל הביקורות על "המתים המהלכים" ועל סדרות נוספות - לחצו כאן