וונסדיי: ביקורת סדרה

"משפחת אדמס" נוצרה אי שם בשנת 1937 תחת עפרונו של המאייר צ'ארלס אדמס. מאז, המשפחה שכוללת את ההורים גומז ומורטישיה, הילדים וונסדיי ופאגסלי, הדוד פסטר, לרץ' המשרת ו"דבר" כף יד-מחמד, כבשה כל חלקה טובה בתרבות הפופ ומלווה אותנו עד היום בסרטים שונים, אנימציות וסדרות טלוויזיה. סדרה כזו היא הספין-אוף "וונסדיי", שעלה החודש לשירות הסטרימינג של נטפליקס.

"וונסדיי" מספרת את סיפורה של הילדה הכי מגניבה במשפחה המורבידית האהובה. לאחר שהואשמה בניסיון רצח, גומז ומורטישיה מחליטים להעביר את וונסדיי לפנימיית "נוורמור". זוהי פנימייה לילדים מנודים אבל לא מהסוג הרגיל. אנשי זאב, ערפדים, סירנות ועוד יצורים הם התלמידים של הפנימייה המוזרה. וונסדיי הסוציומטית והמתבודדת מגלה תוך כדי הלימודים פרטים נסתרים על העבר של המשפחה שלה ומנסה לפתור תעלומת מקרי רצח מסתוריים שמתרחשים ברחבי הקמפוס.

[*]

הסדרה נכתבה על ידי צמד הכותבים המוכשר אלפרד גוף ומיילס מילר, שכתבו בין היתר את התסריט של "ספיידרמן 2". גוף ומיילר יצרו תסריט טוב מאוד עם סיפור מרתק שמערבב בין תעלומות בלשיות, מותחן, על טבעי ואימה-קומית שחורה. על כיסא הבמאי ישב טים ברטון היוצר המוכשר והמושמץ של השנים האחרונות (אפשר להבין למה) שהתמחה בשלל יצירות גותיות ("המספריים של אדוארד", "סוויני טוד").

הסדרה החזירה אותו לתודעה ואפשר להגיד שהיא כרטיס הכניסה שלו בחזרה לחיקם של גיקים וחובבי קולנוע ברחבי העולם. ברטון מוכיח לנו למה אהבנו את יצירות העבר שלו ומצליח להעביר לנו מעשיה בלשית משעשעת ומקאברית עם טאץ' של אסתטיקה הייחודי לו. ברטון לא שוכח חברים טובים וגם דני אלפמן הצטרף לרשימת הקרדיטים. אלפמן הוא מלחין על והחיבור הטבעי עם הבמאי מספק לצופים את הממתק הברטוני המושלם. את וונסדיי מגלמת ג'נה אורטגה ("צעקה"). אורטגה מפוצצת כישרון ומה שלא ראינו ממנה ב"צעקה", מתפרץ החוצה בסדרה הנוכחית בפיצוץ אטומי. היא מגלמת דמות אהובה ביותר, שהייתה השטח הבלעדי כמעט של כריסטינה ריצ'י בשנות התשעים (שאף היא משחקת בסדרה). לא קל להיכנס לנעליים שחורות, גבוהות וגדולות אבל אורטגה עושה את זה בענק. היא מצליחה לשמור על משחק מונוטוני כיאה לדמות ומעבירה את העגמומיות המורבידית והציניות המוכרת של וונסדיי בהצלחה רבה. האישה הזו צריכה לקבל את גלובוס הזהב.

כיוון שהעלילה מתרחשת בקמפוס של פנימייה מעורבת בנים ובנות מן הסתם שיהיו רומנים וסיפורי אהבה. הקיטש ההוליוודי הידוע וזה שנטפליקס חוטאת בו לא ניכר במקרה הזה. דווקא הרומנים של בני הנעורים תורמים לעלילה במקום להפריע לה, להיפך מסדרות כמו "ריברדייל", בהן התשוקות הנעריות מפוצצות ההורמונים מעפילות על הסיפור המרכזי. ב"וונסדיי" היחסים האלו קלילים וחמודים כי בואו, למי יש זמן להתאהב כשיש דם בכל מקום?

לא בטוח מה קורה עם חלוקת התקציבים במטה של נטפליקס אבל משום מה משהו לא עובד, כמעט אף פעם, במחלקת האפקטים. כמו בסדרות והסרטים לפניה, גם ב"וונסדיי" ה-CGI לוקה בחסר. הכל מרגיש סינתטי ולפעמים אפילו מונפש מדי. זוהי אמנם נקודה רעה אבל היא לא גורעת כלל מהחוויה הכללית של הסדרה. הסיפור הטוב, הצילום, שלל הדמויות הצבעוניות וכל שאר האלמנטים מצליחים להסתיר ולהחביא את החלק החלש הזה ביצירה הזו.

טים ברטון היה אחראי לכמה יצירות בתרבות הפופ שמלוות אותנו עד היום: "באטמן", "הסיוט שלפני חג המולד", "ביטלג'וס" ועוד. בשנים האחרונות הקרן שלו צנחה בגרף המניות של שוחרי הקולנוע. אפשר להבין למה. השטיקים של ברטון די חזרו על עצמם, הסיפורים שהוא סיפר כבר לא היו כל כך מעניינים ובאופן כללי נראה שכשרונו מעט התרופף. לכן היו כמה גבות מורמות כשהוכרז שהוא זה שיביים את "וונסדיי".

ובכן, ברטון מוכיח כמה הוא מוכשר, אסתטיקן קולנועי מהרמות הגבוהות ביותר וסוג של פנומן בכל מה שקשור לז'אנר האימה/קומי/מקאברי. נכון, לברטון יש דרך ארוכה לחזור ללב המיינסטרים (למרות שהוא אף פעם לא היה מיינסטרים בעצמו), אבל אין ספק שהוא בדרך האבנים הצהובות. "וונסדיי" של ברטון היא כל מה שאנחנו צריכים: תסריט וסיפור טובים מאוד, עלילה מרתקת, פסקול נהדר, במאי מוכשר ומעל לכל – שחקנית ראשית פשוט מושלמת.

הסדרה "וונסדיי" משודרת בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן