חדשות קולנוע וסרטים

"הנחתי שאסי כהן יסרב כי הוא לא עושה קולנוע, הוא היה מתנה לסרט"

5/9/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

הבמאי והתסריטאי משה רוזנטל כבש את המסך עם סרט הביכורים המצליח "קריוקי", וכעת מגיע עם ״עצמאות״, ששבר את שיא כל הזמנים עם 16 מועמדויות לפרסי אופיר אחרי בכורה עולמית בפסטיבל סאנדנס. בראיון הוא מדבר על הליהוק המפתיע של אסי כהן לתפקיד האב, המורכבות של יחסי אבות ובנים, היכולת לגשר על מחסומים פוליטיים דרך רגש אנושי והצורך של כולנו בחיבוק אבהי

בסוף השבוע האחרון עלה לאקרנים "עצמאות", סרטו השני של משה רוזנטל ("קריוקי"). העלילה נפתחת ב-1987, כשבועז בן ה-13 (יאיר מזור) נחשף לסוד מטלטל על אביו הנערץ מאיר (אסי כהן), שסודק את הקשר ביניהם. בועז מנסה לדחוק את האב ולהפוך למשענת הגברית עבור אמו (קרן צור) ואחיותיו (מור דימרי ונטע אורבך), עד שכעבור תשע שנים, כבוגר (עידו טאקו), הוא יוצא למסע בעקבותיו ומול המשקעים שנותרו. אל טקס פרסי אופיר שיתקיים ביום רביעי מגיע "עצמאות" עם הישג חסר תקדים- כ-16 מועמדויות.

זהו מספר המועמדויות הגבוה בתולדות הטקס. איך הרגשת כשנודע לך על כך?

"הייתי די המום. כרגע השיטה שלי היא בעיקר לשמוח בשביל אחרים - קל לי יותר עם השמחה של הצוות והשחקנים והעובדה שכולם מקבלים מקום משמחת. אני רוצה ללמוד לשמוח גם בשביל עצמי, כי אני תמיד עסוק בתוצאה והרבה פעמים צריך לעצור, לטפוח לעצמי על השכם ולהגיד 'כל הכבוד'. מקווה שאלמד לעשות את זה, אבל התשובה הקצרה היא שפשוט שמחתי והתרגשתי".

(אסי כהן ב"עצמאות". צילום: ורד אדיר)

למרות החרם הלא רשמי על ישראל, הסרט הוקרן גם בסאנדנס. איך היה לפגוש לראשונה קהל בין-לאומי?

"הופתענו לגלות שהסרט חוצה את המשבר הפוליטי. עשינו אותו בזמן מלחמה, כשידענו שברוב הפסטיבלים מחרימים קולנוע ישראלי והיה לנו חשוב ליצור סרט שהדיון הפוליטי ירגיש פחות רלוונטי כשצופים בו. במידה מסוימת זה עבד והסרט קיבל חיבוק חם. אבל זה היה מורכב: בראיונות שאלו אותי על פוליטיקה, הייתי צריך לשמור על ריחוק ולהחזיר את השיח לקולנוע. חזרתי על המנטרה שהסרט מתעקש לגשר בין אנשים, זה סרט שמעוניין בשיח. מעבר לזה, התחושה הייתה שהפרס שלנו הוא עצם העובדה שהכניסו אותנו. היה רגע שחלק מהצוות התחיל להאמין שאולי נזכה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה יהיה מאוד בעייתי להעניק פרס לסרט ישראלי".

מבחינת רוזנטל, סוד החיבור של קהל מעבר לים טמון בפער שבין המעטפת לגרעין הרגשי: "הסרט מאוד לוקאלי באופי ובטקסטורה שלו, וחוויית הצפייה בארץ ובעולם שונה מאוד", הוא מסביר. "הקהל בעולם מעריך אותו כדרמה, ובארץ יש ערך מוסף של התבוננות נוסטלגית על מי שהיינו. אבל בסופו של דבר הסיפור אנושי ואוניברסלי: בכל מדינה יש דינמיקות משפחתיות, יחסי אבות ובנים, ושאלות של התבגרות וגבריות".

"עצמאות" הוא הפיצ׳ר השני שלך כבמאי. מה הדבר המשמעותי שלקחת מסרט הביכורים?

"את 'קריוקי' צילמנו בשיא הקורונה, בסגר השני ולפני החיסונים, והיינו צריכים לברוח ממשטרות בדרך לסט כי היה אסור להסתובב ברחובות. התרגלתי לתחושה שבכל סרט העולם קורס סביבך כדי שזה לא ייצא לפועל. כשסיימתי את הסרט הסתיימה המגפה, והופתעתי לגלות שטעיתי כשחשבתי שהנושאים לא יעניינו - כולם רצו לחזור לשגרה ולדבר על מערכות יחסים, זוגיות ונישואים. זה לימד אותי שלא משנה מה אתה מרגיש בזמן העבודה על הסרט, יחסים אנושיים ורגשות הם תמיד רלוונטיים. ב'עצמאות' כבר ידעתי שגם אם יש מלחמה, בשלב מסוים דברים יירגעו ואנשים ירצו לדבר על עצמם, על המשפחה ועל דברים שנוגעים לכולנו".

בשני הסרטים שלך למוזיקה יש מעמד מרכזי. איך ניגשת לבניית הפסקול?

"אני תמיד עובד עם מוזיקה. הרבה פעמים אני מרגיש במאי עוד לפני שאני תסריטאי: כדי לכתוב סצנה אני חייב לדמיין אותה וכך אני רואה את הצילום ושומע את הפסקול במקביל - כמו מוזיקאי שמלחין וכותב מילים בו-זמנית. אני תמיד מעדיף לחגוג ולסחוף, תוך שמירה על הגבול שבין שירות הסיפור לאגו של הבמאי. ההחלטה לשלב מוזיקה באופן אינטנסיבי הפכה לחלק בלתי נפרד מהקול שלי".

הסרט נע בין שנות ה-80 וה-90. למה בחרת למקם את העלילה דווקא שם?

"אלו שנים שישראל עברה בהן שינוי שמקביל למה שהגיבור חווה - מעידן של תמימות להתפכחות, כשרצח רבין הוא הסמל באמצע. התפיסות לגבי גבריות, תפקידים מגדריים והיחס ללהט"ב התחילו להשתנות. בתור גיי, תמיד הייתי מרותק לשנות השמונים, בעיקר סביב הפחד מאיידס: ההיכרות הראשונה שלי ושל רבים מבני דורי עם מין הייתה דרך מוות ורק עכשיו אנחנו בוגרים מספיק כדי להודות שזה היה מוזר ולשאול שאלות. מעבר לזה, פשוט השתוקקתי לחזור לתקופה הזאת כי היה לי עליה חזון קולנועי חדש, משהו שעוד לא ראיתי".

מה לקחת מהחיים האישיים שלך לסרט?

"לקחתי השראה מתקופה בילדות שבה שאלתי את עצמי איך ילד הופך לגבר כשהתפקידים המגדריים היו ברורים ונוקשים. מצד שני, גדלתי בבית עם נוכחות נשית דומיננטית - שתי אחיות גדולות ואמא קוסמטיקאית שעבדה מהבית, בדומה לסרט. נתתי לעצמי חופש אמנותי להקצין את הקונפליקטים והשאלות שהיו לי".

(משה רוזנטל. צילום: יהלי מעוז)

איך העבודה על הסרט השפיעה על האופן שבו אתה מתבונן כיום על התקופה?

"היא חידדה לי למה אני אוהב את התקופה, בשנות ה-80 ישראל הייתה עדיין מדינה מאוד פרובינציאלית ומנותקת, אבל עם מספיק גישה למערב כדי להתחיל לחלום באנגלית. זה יצר יצור כלאיים של אנשים שרוקדים לצלילי פופ ולבושים באופנה מערבית, אבל עדיין חיים בשיכון בחולון. המפגש בין המערבי, הרומנטי והתיאטרלי לבין משהו מקומי וטיפה עלוב, מסמל ומחדד לי מה מקסים בתקופה הזאת כמרכיב בזהות הישראלית. אני מרגיש שגם אני כזה ומזדהה עם אנשים כאלה".

ליהוק מפתיע בסרט הוא אסי כהן, שלא נראה על המסך הגדול תקופה ארוכה. איך נולד החיבור איתו?

"התמזל מזלנו. הוא חיפש אתגרים בקריירה, ובמקרה ראה את 'קריוקי' שבועיים קודם לכן ומאוד אהב, כך שכאשר הגיע המייל מאיתנו הוא ראה בזה סימן מלמעלה. פניתי אליו כי הוא סקרן אותי והנחתי שיסרב כי הוא לא עושה קולנוע בדרך כלל. כשנפגשנו, גיליתי אדם עם אנרגיות שהיו רחוקות ממה שדמיינתי - ממש לא הדמות. אבל הרגשתי שהוא מתנה לסרט.

מאיר שדמיינתי לפני הליהוק היה פנטזיה על אב קשוח ואיש צבא ואצל אסי היה משהו אנושי ושברירי שהתאים לגרסה האמיתית של הסיפור. יחד עם המלהקת חמוטל נהנינו ללהק נגד הטייפקאסט. בכל פעם שפגשתי שחקן באודישן, ניסיתי להבין איך הדמות תשתנה עבורו. כשבחרנו באסי שכתבתי את התסריט כדי להבליט את מה שיש לו לתת, והדמות הפכה לחולמנית וילדית יותר, עם תכונות וסצנות שלא היו בטיוטות הראשונות".

גם הליהוק של שאר הדמויות דרש מרוזנטל להתגבר על חסמים: "לבועז הבוגר חיפשתי שחקן אנונימי כדי לשמר את חוויית הגילוי וחששתי שפנים מוכרות יפגעו באמינות המעבר בין ילד לנער, אבל עידו טאקו נתן אודישן שאי אפשר היה לסרב לו. קרן צור פשוט גרמה לי להרגיש אייטיז באנרגיה ובהבעות שלה". הפתעה מיוחדת נרשמה בליהוק של יאיר מזור כבועז הצעיר: "החשש היחיד היה שהוא צעיר מדי. קיוויתי למצוא נער בן 14 שנראה קטן, ופגשתי בן 12 עם תובנות של בן ארבעים. הוא חובב קולנוע מושבע שמבין משחק לעומק, והמעטפת המשפחתית המגוננת שלו אפשרה לנו לצלול בביטחון לנושאים מורכבים מאוד. הוא שחקן מדהים והפך לחבר טוב שלי".

המתח בין אב לבן עומד בלב היצירה, אבל רוזנטל מבהיר שהמרחק בין המציאות למסך רב: "פה המציאות מפסיקה להתכתב אחד לאחד. הייתה לי ערגה לאבי באותה תקופה כי הוא עבד ברוב שעות היום ורציתי את ההדרכה שלו, אבל לאורך השנים התקרבנו מאוד וכיום הוא חלק מהותי מחיי. לקחתי את התחושה והרחקתי איתה לכת. כמי שיצא מהארון בגיל מאוחר יחסית, תמיד הרגשתי פער שצריך לטפל בו, כי לא הפכתי להיות הגבר שציפו שאהיה. מעבר לכך, באחת הסצנות המרכזיות הגיבור פשוט צריך חיבוק. זה הרבה יותר בסיסי ממה שזה נראה - כולנו זקוקים להגנה הזאת ולגברים נדיר יותר לדבר על הצורך הזה".

אחד הדברים הבולטים בסרט הוא שאין בו נבל מובהק. הדמויות טועות ופוגעות, אבל המבט עליהן מלא חמלה.

"יותר מעניינים אותי סרטים שבהם כולם גיבורים וכולם נבלים. ב'עצמאות' האב, האם והבן עושים מעשים איומים, אבל ממניעים מובנים של אהבה והגנה הדדית, כך שקשה לשפוט אותם. היה לי חשוב שהחוויה תהיה אימרסיבית, שהצופה יישאב לתודעת הילד ויבין אותו למרות הכול, גם ברגעים שברור שהם לא בסדר. במובן מסוים, הנבל האמיתי הוא ההגדרות החברתיות, הציפיות, והעובדה שהאנשים האלה פעלו מתוך בורות ואמונה שככה ראוי לנהוג".

במבט לאחור, מה הדבר המרכזי שלמדת מעשיית "עצמאות"?

"קודם כל, שאפשר ליהנות על הסט. זו הפעם הראשונה שבה הרגשתי פנוי פיזית ונפשית לעבודת הבימוי. 'קריוקי' והסרטים הקצרים היו מאבק שגבה מחיר כבד בפן הנפשי והפיזי, וכאן, בזכות הצוות והמפיק בפועל בועז וקסלר, הרגשתי שהסט הוא אי מוגן ובטוח. השיעור השני נוגע להנהגה: אני אדם שלא אוהב להתעמת או לצעוק, ובעבר חשבתי שזו מגרעה שאני לא 'דיקטטור'. ב'עצמאות' הבנתי שהשיטה שלי עובדת, ודווקא מתוכה אנשים משקיעים. צילמנו את הסרט במעט ימים יחסית לגודל שלו, וזה משהו שאני גאה בו מאוד".

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

שני מילרד - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

רלוונטי