חדשות קולנוע וסרטים

Seret מהעבר: 40 שנה ל"קטיפה כחולה"

16/9/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

גדר לבנה, שושנים אדומות, שיר הנושא המפורסם ברקע ואווירה מתעתעת – כבר בדקותיו הראשונות של סרטו "קטיפה כחולה", הראה הבמאי דייוויד לינץ' לעולם שבשורה אמנותית כמו שלו עוד לא הייתה. לכבוד 40 שנה ליצירת המופת, חזרנו לחלום הפרברי המסויט שהסתכל בעיניים לאמריקה של שנות ה-80

על הנייר, נדמה שאין סצנה יותר קלאסית לניתוח בשיעורי תיאוריות קולנועיות בבתי הספר לקולנוע השונים מסביב לעולם מאשר סצנת הפתיחה של "קטיפה כחולה" ("Blue Velvet"), סרטו של הקולנוען דייוויד לינץ' – ואכן, שם היא מככבת לא פעם. גדר לבנה, שושנים אדומות, כבאית עוברת ברחוב והילדים מנופפים לה לשלום, שיר הפופ החולמני באותו השם ברקע, אדם משקה את הגינה – עד שלפתע הוא לוקה בליבו, מתמוטט והמצלמה עוברת למתרחש מתחת לפני השטח: אלפי חרקים פועלים בקדחתנות, מסמנים הווה קודר ומאיים הרבה יותר מאשר מה שנמצא על פני האדמה.

הסיבה למה כל כך מתבקש לנתח את הסצנה הזו היא גם הסיבה מדוע כל ניתוח הוא די מיותר: לינץ', יותר מרבים לפניו או אחריו, הבין איך עובד התת-מודע האנושי, אפקט החלום. כולנו חווינו במובן זה או אחר את הפתיחה של "קטיפה כחולה" פעם בחיינו – אין לה הסבר קונקרטי, אלא אינספור סיבות. באותה המידה, אותה פתיחה אינה רק הצצה לתת-מודע אינדיבידואלי, אלא גם לקולקטיבי – זה של החברה האמריקאית. "זו אמריקה עבורי", אמר לימים הבמאי על אותו הדימוי, "התמונה הזו כה צרובה בזיכרוני, היא משמחת אותי".

40 שנים בדיוק אחרי צאת אותו סרט מופתי, ונדמה שעדיין לא קמה יצירה שעימתה כל כך במדויק את המעצמה הגדולה בעולם עם חששותיה הכמוסים ביותר, מבלי באמת להגיד כלום. אם "קטיפה כחולה" מבקש להציג לצופה את מה שבחר להתעלם ממנו, אז איך בכלל קרם עור וגידים סרט "לא רצוי" שכזה?נשוב להתחלה. המימד האוטוביוגרפי שראה לינץ' בסיפור המסתורי - אודות צעיר (קייל מקלכלן, "טווין פיקס") ששב לעיר הולדתו רק כדי להסתבך במזימה נפשעת הכוללת מאפיונר מטורף (דניס הופר, "אדם בעקבות גורלו") וזמרת ברים כאובה (איזבלה רוסליני) – אינו מקרי.

תמת התשוקה והאלימות המתפרצת ליוו את סרטיו של היוצר שנים קודם; חלק מהדימויים השונים צצו וחזרו במוחו (האוזן הכרותה בשדה, למשל) וחלקם התבססו על חוויות טראומטיות מעברו (הסצנה בה יוצאת דמותה של רוסליני – דורותי – ערומה אל הרחוב, התרחשה במציאות מול עיניו של לינץ' הפעוט). עבורו, כל אלו היו ל"תחושה" ולא לרעיון מגובש; תחושה שצריכה לעבור אל המסך הגדול. אחרי שביסס את עצמו בהוליווד עם הדרמה הביוגרפית ה"נורמטיבית" (יותר מההיצע עבורו התפרסם) "איש הפיל" וההפקה הרת האסון של "חולית" – סרט לו התנכר במשך שנים– רצה לינץ' לחזור לשורשיו ולסוג היצירה האופייני שלו: מופשט, יצרי, סוריאליסטי ואמוציונלי לעתים, מבוסס זרם תודעה. אחרי החוויה הכושלת של השניים על "חולית", ניצל לינץ' את החוזה שחתם עם מפיק העל האיטלקי דינו דה לורנטיס – שהעניק לו חופש יצירתי מלא - כדי לחשב מסלול מחדש. פתאום, צצה שוב בראשו אותה התחושה שהפכה ל"קטיפה כחולה".

מגובה בקאסט שילווה אותו רבות בהמשך הדרך – מקלכלן, רוסליני (דאז זוגתו, שהשתחררה מדימוי "הבת של" ושבה לקריירת משחק אחרי שנים רבות בהן דגמנה) ולורה דרן (תפקידה המשמעותי הראשון, בגיל 18 בלבד) – ואלו החבים לו את חידוש הקריירה שלהם – הופר (מהשחקנים/במאים החריגים ביותר שהוליווד הכירה בימיה) ודין סטוקוול (אחרי הצלחה דומה ב"פריז, טקסס" שנתיים קודם לכן), החל לינץ' לצלם את חזונו המופרע.

אחד הסיפורים מהסט ממחיש את מה שמאוחר יותר יתגלה על המסך: למרות שהבמאי ורוסליני ביקשו במפורש שאנשי העיירה בה צילמו – ווילמינגטון בצפון קרוליינה – לא ינכחו בצילומי סצנת האונס וההתעללות בדורותי, אלו עדיין התקבצו סביב הצוות. כשלינץ' צעק קאט, נמלט ההמון מהמקום. במהרה אסרו הרשויות מההפקה לצלם כלל בשטחה.

זהו, בפועל, סוד כוחו של "קטיפה כחולה" – סרט שאינו חוסך ב"מתקפה על החושים" ובהצגת הרוע האינטנסיבי של האנושות: מאלימות בוטה, לפגיעות מיניות ועד התעללויות. ועדיין, קשה לצופה להוריד את העיניים מאלו או שלא להסתקרן מהצעד הבא של הארכי-פושע פרנק בות' (הופר) – במאניה תמידית, עם בלון חמצן לצדו וקינק אדיפלי – במיוחד שאלו מגיעות בקונטרסט ללוקיישן הפרברי, שירי פופ מתקתקים משלהי שנות ה-50 ולאידיליות של החלום האמריקאי שמבצבץ פה ושם.

אין בכך חלילה לרמוז שלינץ' יוצר גלוריפיקציה לאלימות שעל המסך – ההפך הוא הנכון, מה שאנו רואים לא מסוגנן או מועצם, אלא מגיע 'ללא פילטרים', קוטע את הנרטיב באיבו. כשהוא משתמש בדימויים שמוכרים לצופה מחיי היום-יום או מההיסטוריה הקולנועית (בולטים במיוחד האלמנטים ה"פילם-נואריים" – כמו דמות ה"פאם פאטאל") צולל הקולנוען שכבה אחר שכבה למעמקי התשוקה והאלימות ומכריח את הצופה להתבונן בדואליות הכואבת של האדם, יופי לצד רוע.

במובנים רבים, לפעמים יותר מסרטיו האחרים של לינץ' – ששבים שוב ושוב לגבול הדק בין יצריות לאסון ("כביש אבוד", לדוגמה) – "קטיפה כחולה" מדגיש את התמימות שנאבדת כשאדם צעיר נחשף סוף סוף לעולם ואת המציאות הנסתרת שאמריקה מתעקשת שלא לחשוף בפני אזרחיה. דווקא בלב עשור שביקש לחזור לחיי הפרברים "המושלמים" של שנות ה-50, ביקשו רבים לדעת את מה שלא יראו בשידורי הפריים-טיים או בנאומיו הפטריוטיים של רונלד רייגן.

מציאות זו הייתה כר פורה לפריצתו של לינץ' אל תעשיית הקולנוע העולמית ומנוע לקולנוע העצמאי האמריקאי של שלהי שנות ה-80 ושנות ה-90 (מהאחים כהן ועד קוונטין טרנטינו), אנטיתזה לעשייה הבלוקבאסטרית המיינסטרימית. "קטיפה כחולה" גם הוליד את הדימוי הציבורי של לינץ' כ"נביא זעם" חולמני והמילה "לינצ'יאני", כדי לתאר דברים המזכירים את עבודתו. לא משנה כמה ייזרק המונח הזה לכל עבר על כל תמונה מעוותת מקרית שאנו רואים, היא תמיד תזכיר שבתוכנו, אנו כמהים להתבונן בעיניים פקוחות בתת-מודע הציבורי שלנו – כפי שלינץ' ידע. יותר משנה לאחר לכתו, נדמה שהעולם זקוק לאותו כישרון יותר מתמיד.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

כתבות נוספות ממדור Seret מהעבר

דניאל עמיר - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !