Seret.co.il - :: רווקה פלוס

"רווקה פלוס" – ביקורת סרט

27/08/2012

שלח לחבר הוסף תגובה

מאת: יאיר הוכנר

יש סרט חדש לבמאי-תסריטאי דובר קוסאשווילי. כבר הספקתם לשמוע עליו שהוא שוביניסטי, עמוס בשנאת נשים, פורנוגרפי, מביך, רע, ביזיון ועוד שלל מחמאות של מתמודדות ומתמודדים על פרסי האקדמיה שרצו לעיתונות לספר כמה הם סולדים מהסרט ושבכוונתם לבטל את חברותם באקדמיה הישראלית לקולנוע. אז אני מאמין שאותם אנשים עשו אחלה שרות ל"רווקה פלוס", כי חשיפה בתקשורת לסרט ישראלי שעוד לא יצא לבתי הקולנוע הוא הישג ראוי ביותר.

.אז "רווקה פלוס" הוא לא בדיוק הסרטי הישראלי הטוב ביותר של השנה אבל הוא גם לא סרט רע. לעומת סרטים ישראלים רבים אחרים הוא מצליח לעורר דיון בנושא שמעסיק מאוד את הישראלי הממוצע: ילודה. אין ספק שהשפרצת צאצאים בישראל היא נושא שאף פעם לא ממש יורד מהפרק במיוחד כשאת רווקה באמצע שנות השלושים לחייך. ההורים לוחצים, המשפחה לוחצת, החברים הקרובים, החברים לעבודה, כולם שואלים את אותה שאלה בשלב מסוים של החיים: "מתי תתחתני ותביאי ילד?"

[*]

בקיצור, "רווקה פלוס" זאת קומדיה שעוסקת בחברה הישראלית והאובססיה שלה כלפי הקמת תא משפחתי והלחץ החברתי להביא ילד לעולם גם אם את לא ממש מעוניינת בילד. כך שלא מדובר בסרט שובניסטי. להפך, הוא מבקר את החברה הישראלית השובניסטית והשמרנית שלוחצת על זוגות צעירים או נשים רווקות להביא ילדים לעולם בלי שיהיה להם האמצעים לכלכל ולחנך אותם. ואכן ברגעים המוצלחים שבו הוא סאטירה מושחזת ומדויקת. ברגעים הלא מוצלחים הוא פשוט סרט בורקס אפוי למחצה.

העלילה מתארת את קורותיה של זהבה, סייעת בגן ילדים שלא ממש יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה. היא רווקה בת שלושים פלוס, שעדיין לא הקימה משפחה ומאוהבת בפושטק שלא ממש יורק לכיוון שלה. אמא שלה, שאיבדה כל תקווה לנכד, מחליטה לעשות תרגיל לבתה הבודדה. היא מתחזה לחולה בסרטן ומסרבת לקחת תרופות עד שזאת תכנס להריון. הבת המודאגת יוצאת לחיפושים אחר הגבר שיעשה לה ילד כאן ועכשיו.

[*]

במהלך המסע היא נתקלת בשלל גברים מאוד לא שגרתיים: אסיר חרמן, בעל של חברה, סייע מחליף לגננת, זוג במשבר ועוד שלל טיפוסים שינסו להכניס את הרווקה הנואשת להריון או סתם להכנס לה לתחתונים. הסיטואציות לעתים קיצוניות, לעיתים מצחיקות ובחלק מהמקרים ממש עצובות ומטרידות. הפתרון באופן מפתיע יהיה מחוץ לקונבנציה החברתית המקובלת, הישראלית והשמרנית.

יעל טוקר, שחקנית תיאטרון גשר, לוקחת על עצמה משימה לא פשוטה לגלם את דמותה המורכבת של זהבה שמופיעה כמעט בכל סצנה וסצנה בסרט. היא עושה זאת בהצלחה בעיקר בגלל שהיא מצליחה לטעון בדמות מידה מסוימת של אמפתיה. לעומת זאת כל שחקני המשנה בסרט נופלים קורבן לדמויות סטריאוטיפיות שמטרתן להצחיק או לרגש. המביך ביותר הוא מוטי גלעדי שדמותו נראת כאילו יצא מסרט בורקס גרוע במיוחד מתחילת שנות השמונים. רובי פורת שובל יכולה לפחות לספר לכולם שגם בגילה המתקדם היא נראת מדהים אבל התפקיד הזה הוא לא בדיוק שיא הקריירה שלה.

איפשהו בין הסאטירה לבורקס, לגבוה ולנמוך, בין הפיוט לעממיות, משהו פשוט לא באמת עובד. אמן קולנוע מבריק שמעז לפגוע באחד הטבואים שאסור לדבר בהם סרה בחברה הישראלית יוצר על כך סרט עם מסר חברתי פרוגרסיבי אבל איכשהו השילוב בין ההתייחסות הקולנועית שלו לז'אנר הבורקס ולסאטירה הנוקבת לא ממש עובד. כך שהסרט לעיתים מצחיק, לעיתים סתם תקוע וממחזר את עצמו. לדעתי הוא אפילו לא באמת נועז מבחינה מינית. התוצאה היא קומדיה ישראלית מבדרת שיש לה משהו חשוב להגיד אבל לא מצליחה להחזיק לאורך כל 90 הדקות שהיא נמשכת ועדיין ראויה וחשובה לצפייה, לפחות בתיאוריה.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »