Life During Wartime: תופעה ושמה “Stop Making Sense”

בראשית הייתה במה ריקה. איש צנום וגבוה עולה לבמה עם גיטרה ו"בום בוקס" בידו. האיש לוחץ על הקלטת, וקצב קבוע אך מאיים מתחיל להתנגן. האיש מתחיל לפרוט על הגיטרה, מדבר/שר על רוצח פסיכופת, ממלמל כמה מילים בצרפתית, מחליק אחורה לצלילי הקצב, משל היה נפגע ירי, ומשתחווה. הקהל עומד על רגליו ומוחא כפיים בחוזקה. ככה נפתח סרט הקונצרט "Stop Making Sense" שמציג הופעות חיות של להקת "טוקינג הדס" במשך שלושה לילות רצופים בתיאטרון ה"פנטג'ס" שבהוליווד, חורף 1983.

מסע ההופעות נועד לקדם את האלבום "Speaking in Tongues" והבחור הצנום הוא לא אחר מדיוויד ברן, מנהיגה. ב-40 השנה שחלפו, תשבוחות נשמעו מכל עבר והוא אף הוכתר לא פעם לסרט הקונצרט הטוב ביותר בכל הזמנים – אך השנה הסגידה לאותה יצירה דוקומנטרית הרקיעה לשיאים חדשים. מאז שהכריזה חברת האינדי “A24” על קנייתה את זכויות הסרט (עד אז זכויותיו היו ב-Public Domain ועותקיו היו זמינים ביוטיוב – כך אני התוודעתי אליו אי אז בתקופת הקורונה) ורצונה לערוך לו רסטורציה בתחילת השנה שעברה, "טוקינג-הדס-מאניה" החלה: גדודי מעריצים – ותיקים וחדשים כאחד – הציפו את אולמות הקולנוע כשהרסטורציה עלתה לאקרנים בארה"ב בסתיו האחרון, קמו מכיסאותיהם ורקדו במעברי האולם ותיעדו את עצמם בהמוניהם.

הלהיט הראשון של הלהקה מ-1977 – “Psycho Killer” – הפך לטרנד עולמי בטיקטוק; הכנסות הרסטורציה – 5 מיליון דולר (מספר שיא לרסטורציה, ובטח לסרט דוקומנטרי) - עקפו את הכנסות ריצת הסרט המקורי לאורך 41 שבועות; וגולת הכותרת, חברי הלהקה עצמם – ברן, ג'רי האריסון, טינה ויימות' וכריס פראנץ – מי שהיו לאויבים מרים למעלה מ-30 שנה, איחדו כוחות, שבו ליחסים ידידותיים והפציעו (לפעמים בהפתעה) במיטב ההקרנות ואולפני הלייט נייט שלאמריקה יש להציע; רק היום דווח כי הרביעייה סירבה להזדמנות ענק להתאחד בהופעה בפסטיבל "קואצ'לה" הקרב – אך שיתוף הפעולה ביניהם רחוק מלהסתיים. אלינו (במקביל לריצה חוזרת בארה"ב) הגיעה הרסטורציה לרשת בתי הקולנוע לב עם שתי הקרנות מוצלחות ומלאות עד אפס מקום. אך האם כל ההמולה שווה זאת? התשובה היא - כמובן.

ראשית - קצת רקע: הלהקה הניו-יורקית טוקינג הדס - שכבר בעת צאת הסרט המקורי, הייתה ללהקת פוסט-פאנק/ניו ווייב מצליחה וידועה (עם 4 אלבומי מופת וקהל עוקבים צעיר ונאמן), וביססה את עצמה בתור נציגת האמנות הוויזואלית במוזיקה - ביקשה להציע חוויה מוזיקלית ויזואלית אחרת מזו שהוצגה באותם הימים ב-MTV ולהביא לא רק את הלהקה למסך הגדול, אלא את ההתרחשות כולה: הקהל, הכלים ובעיקר האווירה באולם. לשם כך הם גייסו בעצמם תקציב של 1.2 מיליון דולר, ציוד דיגיטלי מתקדם (זה הסרט הראשון בשיטת ה"דיגיטל אודיו", הממירה קול מוקלט לתמונה) ואת הבמאי - אז די אנונימי - ג'ונתן דמי. אז מה הופך את הסרט הזה לכזה מיוחד? קודם כל, עלינו להבין איך נראו סרטי הופעות אז - צילומים בזום אין גבוה מאוד או להפך, זום אאוט המאפשר נקודת מבט שהצופה לא יראה כחלק מהקהל - כמעט כמו של לוויין הצופה על הבמה. כיוון שטוקינג הדס ודמי רצו להביא את ההופעה אל הצופה באולם הקולנוע (וכמובן, שנים מאוחר יותר - לביתו), צוות הצילום השתמש בשיטות צילום חדשניות לאותה התקופה, לדוגמה: צילומים מעמדת הקהל - דמי הקדים את יוטיוב בכמה עשורים טובים.

כמו כן, בניגוד כמעט מוחלט לאופנה האקסטרווגנטית והפירוטכניקות שהיו נהוגות באותה עת בהופעות (זיקוקים, זרקורים) טוקינג הד" לבשו מראה פשוט יחסית לתקופה - בגדים מחויטים, נטולי צבע, אפילו יחפים מדי פעם; אין זה אומר שברן לא תכנן מראש את הנעשה ממחלקת התלבושות – מלהקה שבאה להתנגד למוחצנות של אקטים רוקיסטיים קלאסיים בשנות ה-70 ולרוב לבשה את חולצת הטריקו הקרובה שמצאה, ברן ראה בסרט דווקא הזדמנות לשינוי בגישה, ורצה להעביר את מסרי השירים האפוקליפטיים והמבלבלים דרך הלבוש.

כך, הרגע האייקוני ביותר בסרט הוא ללא ספק אותה חליפה עצומה על גופו הצנום של ברן, שהושפעה מחיבתו לתיאטרון הקבוקי הססגוני ביפן. אותה גישה של שינוי וחידוש ויזואליים התבטאה גם באופני התאורה וההצללה; "תעלו את האורות כשאנו עולים ותורידו אותם כשאנו מסיימים", אמר לימים ברן על יחס הלהקה בימיה הראשונים לשאלות תאורה על הבמה, אך "Stop Making Sense" דווקא מתגאה במעבר החד שלה מתאורות צבעוניות עזות (אך אחידות) להצללה אימתית (לעיתים נדמה ששוטים בסרט נלקחו מסרט אקספרסיוניסטי גרמני משנות ה-20), מתאורה סטטית להבזקי אור מרצדים.

עם זאת, כל משחקי אור וצבע אלו נוגעים בראש ובראשונה לקהל. כאן נכנס חידושו ונועזותו של הסרט, שבוחר "להתעלם" כמעט כליל מהקהל באולם ולמעשה מספק הצצה נדירה לפועלם של המוזיקאים עצמם על הבמה – חוויה שכמעט אף חובב הופעות לא הצליח לחוות אותה בצורה מספקת. את כל ההחלטות הללו - השנויות במחלוקת לזמנן - עשו דמי והלהקה על מנת לתת לצופה את ההרגשה שמדובר בחוויה אינטימית והוא צופה באינטראקציה בין הדמויות על הבמה - משל היו הצגה - יותר מאשר הופעה של להקת רוק.

ואם כבר בדמויות עסקינן, אז כל אחד בהצגה הזו הוא דמות משל עצמו. דמי הבין את הכוח הבימתי העצום של ברן, והשכיל להפוך את התנועות הספסטיות שלו (או לרקוד עם מנורת חדר), אגלי הזיעה על מצחו ונטייתו לביזאריות להופעתו של שחקן, ולתגובות ממשיות לשירים - הוא מפוחד, מבוהל, ממהר, אפילו מעין נביא זעם לעיתים, אך גם מחושב, מתפלסף ובעיקר, מלא חיים. ואם ברן הוא השחקן הראשי, להקתו והנגנים האורחים הם אלו שנותנים לו את הפלטפורמה והבסיס לשיגיונותיו. בעוד שלהקות אחרות יציגו את כל חברי הלהקה כבר מראשית ההופעה, כאן לאורך חלופה של ארבעה שירים, מצטרפים אט אט כל ארבעת חברי הלהקה (כל פעם מגיע אחד נוסף) עד להופעתם כקבוצה.

הייחוד כאן ששום דבר לא מרגיש מאולץ - כפי ששירי הלהקה נותרו אלמותיים בכך שהם עוסקים במהות החיים עצמם, כך הלהקה (ובהתחלה, גם הבמה) נבנית מאפס ומתפתחת לגוף אחד שלם. וכאן זה המקום לציין עוד נקודה לטובת ברן - שנטען כלפיו לא מעט שלקח קרדיט גדול מדי בעבור תוצרי הלהקה (אפילו מצד חברי הלהקה עצמה - ריבי אגו אינם חדשים ללהקות רוק) - שיורד מן הבמה במהלך המופע ומפנה אותה לטובת פרויקט הצד של הבסיסטית טינה וויימות' (עדיין אחת הבסיסטיות הגדולות של עולם המוזיקה, והסרט הזה מוכיח מה הסיבה לכך) ולבעלה, המתופף כריס פרנץ וללהיטם . "Genius of Love" כך לומד הצופה - אין משחק מושלם ללא שחקני החיזוק.

משם, דמי עבר לקריירת בימוי מוצלחת ומגוונת (עד מותו ב-2017), כולל סרט קטן ושולי בשם "שתיקת הכבשים", ואילו טוקינג הדס, שכבר הספיקו לריב, להשלים, לתבוע זה את זה בבית המשפט ולחזור ולהתאחד – מרגישים רלוונטיים מתמיד. אז מדוע באמת דווקא עכשיו? טוקינג הדס מאז ומתמיד היו להקה ויזואלית למדי (כמיטב הקולגות שלהם לז'אנר הפוסט-פאנק/ניו ווייב) ושתמיד עסקה בהתפוררות הקונבנציות והסטטוס-קוו המוכר לנו. הרגשה שנשמעת לכם מוכרת? כנראה שגם בזמנים קשים וחסרי מוצא כאלה, "Stop Making Sense" מזכיר לנו שזה מהלך החיים: הם מפילים אותנו לא פעם לבורות עמוקים, אך דבר לא יעצור מבעדנו ליהנות כל עוד נוכל. נדמה שלא היה אי פעם זמן שבו מסר זה היה נכון יותר.