Seret מהעבר: 60 שנה לדר סטריינג'לאב

לפני 60 שנה, נדמה כי דברים היו על סף שינוי עצום בארה"ב: הנשיא ג'ון קנדי נרצח, רגע לפני שהצעיד את אמריקה לעבר רגיעה בטחונית (בבית ובחוץ); המתיחות הבין גזעית במדינה עלתה וגברה; חללי מלחמת וייטנאם וכשליה החלו לבלוט יותר בסיקור התקשורתי וכך גם התבלטה הביקורת כלפי עצם קיומה; ולהקה של ארבעה צעירים בריטים ארוכי שיער הופיעה בתוכנית אירוח אחת ושינתה את פני התרבות העולמית בין לילה.

כאחד שנכנס לקולנוע כדי להרעיד את אמות הסיפים, ישב וחשב וחשב הבמאי סטנלי קובריק על הסרט הבא שלו; הרעיון שעלה לו הוא כמובן המרגיע והמתבקש ביותר – מלחמה אטומית. במלאות 60 שנה לאחת מיצירותיו הגדולות ביותר של האוטר הגדול, "ד"ר סטריינג'לאב" (או אם אתם רוצים את השם המלא, שאורכו כאורך הכתבה –Dr. Strangelove or: How I Learned to Stop Worrying and Love the Bomb” “), חזרנו להליך היצירה של הסאטירה העל-זמנית הזו ולמה היא כה מדברת אלינו בזמנים טרופים אלו.

נרענן קודם את זכרונכם עם עלילת הסרט: גנרל אמריקאי לא שפוי (סטרלינג היידן), שמבקש להיפטר מ"הקנוניה הקומוניסטית" אחת ולתמיד ולשמור על טוהר "נוזלי גופו", שולח את צי המטוסים שביחידתו לתקוף מטרות אסטרטגיות ברוסיה ובכך להתחיל רשמית מלחמה אטומית עם המדינה האדומה. הידיעה מתפשטת במהירות למקבלי ההחלטות, ובחדר המלחמה מתקבצים נשיא ארה"ב (פיטר סלרס) – שמנסה להתחמק ככל האפשר מלהרוויח את הטייטל "הנשיא שבכהונתו העולם נחרב"; הגנרל טרגידסון (ג'ורג' סי סקוט), שעסוק יותר בלעיסת מסטיק והאדרת הכח הצבאי של ארה"ב מאשר לחשוב על אסטרטגיה של ממש, משל היה זה קרב אגרוף. ויש כמובן את ד"ר סטריינג'לאב בעצמו (גם פיטר סלרס), מדען נאצי לשעבר (לפחות כך זה נראה), שהובא ליייעץ לאמריקאים על פיתוח הנשק הגרעיני האולטימטיבי, אך בסופו של דבר בעיקר מתלהב מעצם השלכות הנשק. בעוד הפוליטיקאים המעונבים מציגים את חוסר משילותם ואת עיסוקיהם באינטרסים פרטיים, המטוסים – שאיבדו את הקשר עם בסיס האם שלהם – מתקרבים במהירות לעבר פיצוץ המטרות ו"חורבן העולם" כפי שאנו מכירים אותו.

כפרויקט "נשמה" של קובריק, הבמאי המהולל – אז אחרי תערובת של סרטי ז'אנר ועיבודים ("ספרטקוס", "לוליטה", "שבילי התהילה") ורגע לפני האפוסים הקודרים שלו ("2001: אודיסיאה בחלל", "התפוז המכני") – הוא רצה ליצור סרט מתח על השלכות המלחמה הקרה וחידלון האישים שהפגינו הגורמים הפוליטיים המעורבים, ומצא במקרה את המותחן "Red Alert" (1958) של פיטר ג'ורג'. מכאן אופיינו פיתוח והפקת "סטריינג'לאב" בחתירה תחת ציפיות הצוות, או אפילו אלו של קובריק עצמו - לדוגמה: מה שהתחיל כתסריט דרמטי ונאמן למקור הפך לקומי אט אט, כשרעיון ה"השמדה עצמית מובטחת" נראה לו מגוחך.

ליהוקו של פיטר סלרס לשלושת התפקידים הראשיים (הגנרל האנגלי ליונל מנדרייק, ד"ר סטריינג'לאב ונשיא ארה"ב מרקין מפלי) – תנאי שהוצב ע"י אולפני "קולומביה" לקובריק כדי שאלו יממנו את סרטו (בעקבות תפקידו מפוצל האישויות של הקומיקאי בסרטו הקודם של הבמאי, "לוליטה") ושהבמאי סלד ממנו בפומבי ("עקרונות גרוטסקיים אלו הם 'התנאי בל יעבור' של עולם הפקת הסרטים", אמר מאוחר יותר) – הובילו לשינוי דרסטי של התסריט, כשסלרס אלתר כה הרבה עד שזנח לגמרי את הדיאלוג המקורי.

אבל גם קובריק עצמו "חטא" בהטעיית שחקניו: כדי להוציא מסקוט סצנות הרבה יותר מגוחכות ממה שהיה מסוגל השחקן הדרמטי לעשות, שכנע קובריק את סקוט לעשות טייקים מופרזים רק עבור "חזרה" לאלו שנכנסים לגרסה הסופית. לאחר שהבטיח לסקוט שטייקים אלו ימחקו מיד, הכניס קובריק את כולם ואלו הפכו למרבית הסצנות של גנרל טרגידסון בסרט – מהלך שפגם משמעותית ביחסי השניים (סקוט נשבע לא לעבוד עם קובריק יותר לעולם).

סלים פיקנס, שגילם את הטייס המגוחך אך המנוסה של המטוס שבדרכו להפצצת המטרות הגרעיניות, נודע לכל כשחקן דרמטי, שנהג להופיע במערבונים. קובריק בחר בפיקנס להחליף את סלרס בתפקיד הטייס "'קונג" לאחר שהקומיקאי נפצע, אך עשה זו בדרך מעט אחרת – כדי להשאיר את השחקן הרציני נאמן לתפקיד כמו שהוא, סלרס לא הודיע לפיקנס כי מדובר בקומדיה שחורה, וסיפק לו רק את הסצנות בהן הוא משתתף. משוכנע שהוא מגלם טייס שבדרכו למשימתו החשובה ביותר, פיקנס הגיע לסט כפי שהוא היה מחוצה לו – כובע בוקרים, לבוש תואם ומבטא "רדנקי" כבד. קובריק הבין – מכאן תגיע הקומדיה. גם פיקנס לא ראה בכך עלבון – "אחרי 'ד"ר סטריינג'לאב", התפקידים, חדרי ההלבשה והצ'קים רק גדלו", אמר השחקן בשנים שלאחר הסרט.

תוסיפו לכך את אותו "חדר מלחמה" ידוע – סט עצום שהושווה לסטים הפומפוזיים שבנה פריץ לאנג ב"מטרופוליס", הסמיכות לצאתו של סרט עם תמה כמעט זהה לחלוטין, רק מצד דרמטי (Fail Safe”" של סידני לומט) וההפתעה הכואבת שהייתה רצח קנדי (המשפט שפיקנס אומר בסרט – " a fella could have a pretty good weekend in Dallas with all that stuff" – דובב במהרה לווגאס כדי להימנע מאזכור לאותה התנקשות בעיר) – ונדמה כי ל"סטריינג'לאב" לא היה ערבון להצלחתו. עם זאת, השינוי בציפיות עבד (לא לחברת "קולומביה" עצמה, שקראה לסרט בדלתות סגורות בהקרנות הניסיון "אנטי-אמריקאי") – "ד"ר סטריינג'לאב" עדיין נחשבת לאחת הסאטירות המדוייקות והחזקות ביותר שנוצרו – ועם טענה זו מסכימים רבים, מספריית הקונגרס הלאומית ועד מבקר העל האמריקאי, רוג'ר איברט.

מה כה עובד בסרט גם בימינו אנו? אולי עצם שבירת הטאבו מלדבר על אסון ממשי באופן "קליל" או אפילו "מגוחך", אולי זו דווקא המחשבה שאפשר ורצוי לפרוק פחדים באופן שלא יעשה חשבון לדעה זו או אחרת; אין נכון או לא נכון, אלא רק הכרח "לדבר על זה". אולי אנחנו שוכחים זאת מדי פעם, אבל יצירה אמיתית – בין אם במוזיקה, בקולנוע או בכל צורת אמנות אחרת – אמנם רוצה את הקהל שלה, אך לא מתפשרת לרגע על חזונה האמנותי, כמה בועט או לא-מיינסטרימי שיהיה; רוב הסיכויים שייצא לפחות משהו מעניין מכך. זהו סיפורו של "ד"ר סטריינג'לאב".

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן