הסרט הוא תמונת מראה של ברזיל, ראיון עם במאית אמא שנייה

המפגש הראשוני שלי עם הסרט "אמא שנייה" לא היה מתוכנן. הגעתי לפסטיבל ירושלים מוקדם מהמתוכנן וחיפשתי סרט להעביר את הזמן בהמתנה לחבר. הדרמה קומית הברזילאית הייתה הבחירה הראשונה שלי על סמך הסינופסיס המעניין שלה: ואל היא עוזרת בית ואומנת שגרה בבית משפחה מבוססת ולוקחת את העבודה שלה ברצינות. היא משרתת את המשפחה מסביב לשעון, מטפלת במסירות בבן המתבגר שלהם, פביניו, אותו גידלה מינקות כמו אמא, ומזניחה את החיים שלה עצמה. כשבתה ג'סיקה, אותה לא ראתה מזה שנים, מגיעה לסאו פאולו מעיירת הולדתה כדי להיבחן לאוניברסיטה, מאזן הכוחות הנוקשה של הבית מתחיל להשתנות.

להפתעתי הסרט היה אחד המהנים והטובים בו נתקלתי בפסטיבל ולתחושה זו היה שותף אף הקהל שמילא את אולם הסינמטק בירושלים עד אפס מקום, צחק במקומות הנכונים, כעס כשצריך ובעיקר התרגש מתצוגת המשחק הנהדרת של רג'ינה קאסה בתפקיד ואל. "בכלל לא ידעתי שהוא הוקרן בירושלים. לא מעדכנים אותי בכלום", צוחקת אנה מוילארט, במאית הסרט המצליח, שיצא בסוף השבוע לאקרנים בישראל.

"אמא שנייה" היה הסרט הראשון אותו רצתה מוילארט (51) לביים, לאחר שנים שפעלה כמבקרת קולנוע במגזינים שונים ברחבי ברזיל. "הסרט הזה היה לי בראש כבר לפני 20 שנה. חשבתי שזה נושא מאוד חשוב אבל פחדתי לעשות את זה בזמנו כי לא היה לי ניסיון בבימוי אז עשיתי סרט בכורה אחר בשם " “Durval Discosבשנת 2002. לאחר מכן שוב רציתי לביים אותו, אבל לא היה לי מספיק כסף אז עשיתי עוד סרט אבל בסוף חזרתי אליו. זה הסרט שחיכיתי לו עד היום", היא מודה.

[*]

(בתמונה: אנה מוילארט, צילום: אדוארד קפרוב)

למה היה לך כל כך חשוב לעסוק בנושא מנהלות משק הבית בברזיל?

"זה נושא שנוגע בחלק גדול מאוד בחברה הברזילאית. גם לי הייתה אומנת כשהייתי קטנה. עבורי זו לא הייתה חוויה חזקה מפני שאני הייתי בת 7 והיא הייתה בת 17, אבל אחותי הקטנה שומרת איתה על קשר עד היום והאומנת מטפלת בילדים שלה כיום בגיל 60. בברזיל אם יש לך קצת כסף, יש לך סוכנת בית שמשרתת את המשפחה ומטפלת בילדים. זו התרבות בברזיל - אתה משלם 300 יורו לחודש, יש לך עוזרת ואף אחד לא צריך לעשות כלום. זו הדרך בה אנו חיים, תרבות של עצלנות. זה אופנתי לא לעשות כלום וההשלכות מתבטאות בחברה.

באיזה אופן זה משליך על הברזילאים?

"אנשים חושבים שלהתעסק בילד זו עבודה קשה מדי. הם נותנים את רוב העבודה לאומנת ומנשקים את הילדים בלילה. אני גדלתי כך וכשאני הייתי בת 18 ועברתי לפריס לא ידעתי איך להציע את המיטה והבנתי כמה העניין הזה טיפשי. כמוני, גם ילדים רבים נוספים לא עושים כלום בברזיל. זה כמו לגדול במלון, כשהם גדלים יש להם נטייה לדיכאון כי הם רגילים לא לעשות כלום. אני חושבת שהאליטה בברזיל היא לא בוגרת ולכן אנחנו לא יכולים להתגבר על הפער הכלכלי שיש במדינה".

את הביקורת הנוקבת שיש למוילארט על האליטה הברזילאית היא משרטטת בסרט באופן עדין יותר ועם הומור רב ומתארת מצב חברתי לא פשוט בו ישנם חוקים בלתי כתובים, מובנים מאליהם, בין המעמד הבורגני לבין סוכנת הבית. דמותה של ואל מפנימה חוקים אלו ומאמצת את ההיררכיה המעמדית – היא חיה בחדר מוזנח משלה בתוך הדירה, לא אוכלת עם המשפחה בשולחן האוכל ולעולם לא מעזה להיכנס לבריכה. באחת הסצינות הקשות בסרט מורה בעלת הדירה, ברברה, להחליף את המים בבריכה (בטענה מופרכת כי עכברוש היה במים), לאחר שהיא מגלה שואל נכנסה אליה.

יחד עם זאת במרבית הסרט לוריאנט נמנעת מלצייר את הדמויות בקווים חד ממדיים, כשמרבית בני המשפחה רואים בואל בת בית ומתייחסים אליה בכבוד ובחיבה. "לא רציתי להאשים את הדמויות, אלא רק להיות תמונת מראה של ברזיל ולשקף את התרבות שלנו", אומרת מוילארט. יחד עם זאת הפערים המעמדיים והחברתיים בין הדמויות תמיד נמצאים ברקע ומאיימים לפרוץ לפני השטח. העניינים מגיעים לנקודת רתיחה לאחר שבתה של ואל, ג'סיקה, שאינה מורגלת בחוקי ההיררכיה הנהוגים, יוצאת כנגד היחס לאימה ודורשת שיתייחסו אליהן כשוות.

[*]

(תמונה מתוך הסרט "האמא השנייה")

הסרט מותח ביקורת חריפה על החברה הברזילאית. איך היו התגובות אליו בברזיל?

"חשבתי שאנשים יתרגזו על הסרט אבל הוא עורר המון רגשות של הזדהות. קיבלתי מסרים כל הזמן מאנשים שאמרו לי אני ג'סיקה, אני פביניו. באופן מוזר אף אחד לא אמר שהוא ואל. חשבתי שהסרט יעורר דיון אבל לא ידעתי שזה יגיע לרמה כזו – אני מקבלת זימון מכל אוניברסיטה והולכת לשם על בסיס יומי לדיונים על הסרט. פעם אחת הייתי בכנס באוניברסיטה וקמה אישה מבוגרת ואמרה שהיא מרגישה ממש כמו דמות מהסרט. חשבתי שסוף סוף מישהי תגיד 'אני ואל' אבל היא אמרה אני ג'סיקה. אולי זה מפני שעוזרות בברזיל הן מאוד ביישניות ומפחדות להתבטא".

איך הגעת ללהק את רז'ינה קאזה לתפקיד ואל?

"ראיתי את רז'ינה בפעם הראשונה בתיאטרון כשהייתי קטנה והתאהבתי בה. בשלב מסוים היא לא יכלה לסבול להיות רק שחקנית והחליטה לעשות תכנית אירוח משלה והפכה לכוכבת גדולה בברזיל, כמו אופרה ווינפרי. היא לא שיחקה 13 שנה עד הסרט הזה. אני חושבת שבגלל הדמות היא חזרה לשחק. הצקתי לה הרבה זמן והיא בסוף הסכימה כי היא התעניינה בתפקיד. אני שמחה שהיא הסכימה כי היא אדם מוכשר וחזק. היא גם סייעה לי בדיאלוגים ותרמה רבות מעצמה לדמות".

"אמא שנייה" הוא סרטה השלישי של מוילארט באורך מלא והמצליח ביותר שלה עד כה. הוא גרף מעל 1.2 מיליון דולר רווחים בברזיל וזכה בפרס האוסקר הברזילאי, שישלח את הסרט על הזכות להתמודד על מקום בחמישייה הסופית בקטגורית הסרט הזר באוסקר האמריקאי. בנוסף השתתף הסרט בפסטיבל ברלין בו זכה בפרס חביב הקהל במסגרת "פנורמה" ובפסטיבל סאנדנס האמריקאי בו זכו השחקניות רז'ינה קאזה וקמילה מורדילה (ג'סיקה) בפרס מיוחד של חבר השופטים על משחקן בסרט.

היו לך ציפיות להצלחה כזו כשעבדת על הסרט?

"כשהייתי בחדר העריכה ידעתי שיש לנו סרט טוב. היו סצנות שבכיתי מפני שזה היה כל כך חי. ידעתי שזה סרט חזק אבל לא חשבתי על פרסים ואז זכינו בסאנדנס ובפנורמה והייתי גאה. שם גם התחילו הבעיות".

אלו בעיות?

"ככל שהסרט זכה ליותר הכרה, כך גברה ההתנגדות אליו בקרב אנשים בתעשיית הקולנוע הברזילאית. במאים אמרו שההצלחה היא לא בזכותי, שהסרט לא באמת כזה מוצלח ושהבמאית מאחוריו חסרת חשיבות. יש שוביניזם בברזיל. להיות במאית זה בסדר, אבל להצליח מנקודה מסוימת זה כבר לא. אף במאית לא הצליחה ככה בברזיל מבחינת כמות קהל ופרסים, ואז אנשים התחילו לזלזל. יש משפט מצחיק שאב המשפחה ד"ר קרלוס אומר בסרט – "נשים עושות ומצליחות, אבל לפחות הכסף הוא שלי". בסרט הוא מדוכא ולא עושה כלום בזמן שאשתו היא מעצבת פנים מוכרת, אבל לפחות הכסף הוא שלו. כך זה גם במציאות הברזילאית, נשים עושות ומצליחות אבל הכסף הוא עדיין בידי הגברים. אני מקווה שהסרט יוכל לשנות במקצת מציאות זו".