Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל חיפה: הזוכים וסקירות

פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-33 בחיפה ממשיך להתקיים עד מחר, אך אמש (חמישי) כבר הוכרזו הזוכים בתחרויות השונות שבו. הסרט "העדות" של הבמאי עמיחי גרינברג זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי על סך 100 אלף שקל.

הסרט עוקב אחר יואל (אורי פפר) חוקר שואה, הנלחם בהכחשת שואה ונמצא בעיצומו של דיבייט בינלאומי סביב פרשת טבח של יהודים שהתרחשה באוסטריה בשלהי מלחמת העולם השנייה. במהלך חקירת הפרשה, הוא נחשף לעדות חסויה שמרסקת את זהותו ואת אורח חייו. מנימוקי השופטים לזכייה: "זהו סרט שלם המגולל סיפור של גיבור ישראלי אובססיבי המתמודד באומץ עם משבר זהות, עם מקומה של ההיסטוריה היהודית הטרגית בחייו ועם הצורך להגיע לאמת כתנאי להמשכיות".

הסרט "ארץ זרה" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הקולנוע הישראלי התיעודי והסרט "מוצא אל הים" של דניאל מן זכה בפרס סרט הביכורים העלילתי על סף 50 אלף שקל. פרס התסריט הוענק לרסף סבן עבור הסרט "בית בגליל", פרס השחקן הלך לצחי גראד עבור הסרט "הבן דוד" והשחקנית לנועה בירון על "מונטנה".

בתחרות לקולנוע בינלאומי זכה הסרט הרוסי "הפרעה בקצב הלב" ובפרס עוגן הזהב לקולנוע ים תיכוני זכה הסרט "אנשים ומקומות" של הבמאית אנייס ורדה. בפרס תא המבקרים לסרט הזר הטוב ביותר זכה "לאקי". מבקר האתר דין קליין היה בפסטיבל וכתב בין היתר על הזוכים "לאקי" ו"הבן דוד".

[*]

(המפיק יואב רועה והשחקן אורי פפר עם הפרס על הסרט "העדות". צילום: גלית רוזן)

האומה המתה

הבמאי הרומני ראדו ג'ודה מרבה בשנים האחרונות לעסוק בהיסטוריה המורכבת של רומניה ויחסה למיעוטים לאורך השנים. סרטו "Aferim!" מ-2015 הוא מעין מערבון שעוסק ביחס של הרומנים לצוענים ויהודים במאה ה-19 דרך סיפורם של שני ציידי ראשים, אב ובנו, המחפשים עבד צועני נמלט, ו"לבבות מצולקים" סרטו שהוקרן בפסטיבל בשנה שעברה גולל את סיפורו של צעיר יהודי המתאשפז בבית מרפא בשנות השלושים של המאה הקודמת ונחשף לאנטישמיות ברומניה.

סרטו החדש הוא דוקומנטרי ולא עלילתי ומורכב מתמונות סטילס מארכיון של סטודיו בבוקרשט שפעל בחצייה הראשון של המאה העשרים, שנמצאו לאחרונה. ג'ודה מציב את התמונות הבלויות ומתיימר לספר את סיפור שקיעתה של יהדות רומניה בשילובם עם הקלטות של נאומים פאשיסטיים מהתקופה וקריינות של קטעי יומן של רופא יהודי בבוקרשט של אותה תקופה. הצורה הקולנועית של הסרט לא תמיד מחזיקה - ישנן סצנות עם קצב מהפנט, אך גם אחת או שתיים בהן ניתן לחוש בזמן נמתח - אבל עדיין מדובר במסמך מרתק ומעציב ולצערי אף אקטואלי. המוות מרחף מעל כל פריים והמסע אל עבר הנודע והנורא מטעין את הסרט בטראגיות שמרגישה בלתי נמנעת. אמנם העריכה של הסרט טובה, אך הוא בהחלט היה יכול להתקצר במעט. ג'ודה יצר מסמך מינימליסטי ונוגע וממשיך להיות אחד הקולות המסקרנים וההרפתקניים ביותר בקולנוע העכשווי – הוא מוכיח פה את כשרונו, אך הייתי מעדיף שסרטו הבא יהיה ב-24 פריימים לשנייה.

הבן דוד

השחקן צחי גראד כותב ומביים את סרטו הראשון בו הוא גם משחק בתפקיד הראשי את נפתלי - דמות שדי מזכירה אותו. נפתלי הוא שחקן החי עם משפחתו במושב במרכז הארץ שמתחיל שיפוצים בסטודיו הסמוך לביתו. הוא שוכר לעבודה את פאהד (עלאא דקה המצוין), שיפוצניק פלסטיני צעיר, אך ביום העבודה הראשון שלו במושב צעירה מקומית מותקפת וכל חצי האשמה מופנים אוטומטית לזר הערבי.

נפתלי מאופיין כשמאלני קלאסי (אחת הבדיחות המוצלחות בסרט היא סרטון הסברה נאיבי על יוזמת שלום שנפתלי הוגה) ומגן על פאהד, על אף שאמונתו מתערערת במהלך הסרט והליברליזם האוטומטי שלו עומד למבחן. חשוב לציין שמדובר בקומדיה וגראד מצליח למצוא את ההומור והמבוכה שבאינטראקציה היומיומית בין שני עמים בסכסוך שאינו נגמר. החשדנות ההדדית שמאפיינת את המציאות שלנו נוכחת בסרט, שלא ממש שואף להגיד משהו אלא יותר לשקף לנו את עצמנו.

ישנה תחושה שהסרט פונה ל"דור הנספרסו" הנהנה מנוחות המתקיימת במקביל לדיכוי וההומור בסרט אף מרגיש לפעמים כמו בדיחות של דוד בארוחה משפחתית, שלא ברור אם צוחקים ממנו או סתם כי לא נעים לשתוק, אבל זה חלק מהחן של גראד שמצליח לשלב חביבות עם איזו אלימות מודחקת ופריבילגית. הסרט מתנהל בטון די סולידי, הוא חולף במהרה אך בקצב טו, אבל הניסיון לפתור את התסבוכת המוסרית והתסריטאית ולקשור יחדיו את כל קווי העלילה מעט מרדד את האמירה של גראד על הגזענות והחשדנות הנטועים בנו כל כך עמוק.

[*]

היום שאחרי

אפשר לומר ש-2017 היא השנה של הבמאי הקוריאני הונג סאנג-סו: בפסטיבל ירושלים האחרון הוקרנו שני סרטים חדשים שלו (ואחד מהם "על החוף, לבד, בלילה" זכה בפרס הגדול בצדק רב) ועכשיו בחיפה מוקרנים עוד שני סרטים חדשים. הקצב המהיר בו הוא עובד אינו מוריד מהערך האמנותי של היצירות שלו ודווקא ישנה תחושה שבגלל העובדה שהוא יצר את הסרטים הללו כמעט במקביל האמירה של כל אחד מהם חדה וייחודית, על אף הדמיון הקיים תמיד בין סרטיו.

"היום שאחרי" מתחיל בבוקר מוקדם כאשר בונגוואן מתכונן לצאת לעבודתו בבית ההוצאה לאור שבבעלותו ואשתו מתעמתת איתו על רומן אותו היא מאמינה שהוא מסתיר ממנה. בונגוואן לא עושה עבודה ממש טובה בלשכנע אותה שההפך הוא הנכון, אך ממשיך בסדר יומו הרגיל – הוא אף שוכר לעבודה את אריאום (קים מינג-הי, נהדרת כהרגלה) שמחליפה בתפקידה את העוזרת הקודמת שלו איתה הוא ניהל רומן מלא בתשוקה שעלה על שרטון.

הונג כרגיל מצליח לכשף באווירת דז'ה וו – העבר, ההווה והעתיד נשזרים אחד בתוך השני לפקעת סבוכה כך שלא ברור איזה יום הוא לפני או אחרי ואף בין הדמויות עצמן ישנן טעויות בזיהוי המובילות לסיטואציות טראגי-קומיות. הטון בסרט נע בנונשלנטיות בין הומור המונע ממבוכה לבין אימה ובעתה שנובעות בדיוק מאותה מבוכה והניסיון של הדמויות לחלץ את עצמן בפתטיות מהבורות שהן חפרו בעצמן נראה מרושל ואנושי כל כך, כמו בכל סרטיו של הונג.

הדמות הגברית הראשית חסרת עמוד שדרה, כדרכן של הדמויות הגבריות של הונג שממשיך לפרק את הפתולוגיות הגבריות לרסיסים. שמחתי לראות את הסרט באולם מלא שהתמלא פרצי צחוק עזים, על אף המלנכוליה והאכזריות שגם קיימים בסרט היפהפה הזה שהוא אולי הסרט היפה ביותר ויזואלית של הבמאי עם הצילום האקספרסיבי בשחור-לבן והמיזנסצנות המורכבות.

לאקי

מותו של הארי דין סטנטון בגיל 91 לפני פחות מחודש הופך את "לאקי", סרטו הראשון של השחקן הוותיק ג'ון קרול לינץ' (בעלה של מרגו ב"פארגו", "זודיאק"), לשירת הברבור שלו – ואין דרך טובה יותר להיפרד מהשחקן הענק הזה.

סטנטון מגלם את לאקי, מתבודד מרצונו שחי בפאתי עיירה קטנה ושומר בקנאות על הרגליו היומיומיים הכוללים עישון סיגריה לפני הקימה מהמיטה, תרגילי יוגה, צפייה בשעשועוני טלוויזיה וכוסית בלאדי מרי לילית בבר המקומי. לא הרבה קורה בסרט, השואל קצת מהמבנה של "פטרסון" של ג'ים ג'רמוש בכך שהוא מציג לנו את השגרה של לאקי כמעט במלואה, יום אחר יום ותמיד אותו דבר. הדמויות הממלאות את הסרט כל כך מלאות חיים שאין צורך בעלילה מלאכותית.

המהלך העלילתי הרציני ביותר הוא שלאקי יום אחד בוהה בשעון המהבהב שעל מכונת הקפה שלו ונופל. דווקא מפגש עם רופא שאומר לו שהוא בריא יחסית לגילו המבוגר, מטעין אותו עם המחשבה על הלא נודע שלא הטרידה אותו כל ימי חייו בגלל פילוסופיית הזן שלו. אין צורך להוסיף שלכתו של סטנטון מעולמנו רק מטעינה את אותם הרהורים מדיטטיביים על קיום ומוות, אך בו זמנית הסרט כל כך פשוט שהוא לא סוחט רגשות אלא מרוויח אותן ביושר. בעזרת אמצעים קולנועיים פשוטים וצוות שחקני אופי מיומנים, לינץ' מביים פרידה נוגעת מאדם מרשים שיותיר חלל ענק. מזל שישנו הקולנוע כדי לראות אותו פעם נוספת.