המועדון לקולנוע יפה של מר שנקר: ראיון עם גלעד אמיליו שנקר

בראיון רגיל אתה מתקשר לבן אדם, שואל לשלומו, נותן שאלת פתיחה קלילה כדי לשחרר מהלחץ ומהאווירה של ריאיון וממשיך לשאלות נוספות. אך כמו ייחודו של סרטו ואישיותו של הבמאי, גם הראיון עם גלעד אמיליו שנקר היה ייחודי ושונה מהמצופה. כלל זה לא היה ריאיון אלא שיחה בין שני אנשים אוהבי קולנוע הלומדים להכיר אחד את השני.

שנקר הוא במאי בן 32 אשר לפני סרטו הראשון כבר הספיק לייצר שני סרטים קצרים בשם "שץ" ו"שום ולבן", לקבל תואר שני באוניברסיטת תל אביב וללמוד ב"Berlinale Talents"- של אוניברסיטת תל אביב. "ללמוד קולנוע זה מאוד קל", אומר שנקר. "מה שקשה ללמוד זה את התאוריה של הקולנוע, ההיסטוריה של הקולנוע, אלה דברים שבהם אתה חייב גוף שמאגד עבורך את כל הידע שאותו אתה צריך. בנוסף, אתה גם מכיר במקום הזה את האנשים שאיתם אתה תעשה סרטים".

באוניברסיטת תל אביב גם פגש באדם שיהפוך לשותפו באש ובמים בכל סרטיו - יוסי מאירי. מאירי היה האדם הראשון שאותו פגש שנקר בלימודי הקולנוע ומאז השניים ביחד בכל הנוגע לעשיית סרטים. "יוסי הוא שותף שלי לדרך כבר המון שנים. היקום נתן לי אותו במתנה. גם אני וגם כל האמנים הם אנשים שבדרך כלל מאוד בודדים, בגלל זה גם הם יוצרים סרטים שמגיעים ממקום בודד וכואב. היצירה ביחד היא הרבה יותר כיפית מאשר יצירה לבד".

[*]

(תמונה באדיבות זיו פינטו)

נוסף על יוסי, חברה טובה אחרת של שנקר תשפיע עליו באופן מפתיע. אותה חברה, אשר אותה מתאר הבמאי כבחורה מאוד מיוחדת, יצאה לפני מספר שנים עם בחור. יום אחד התיישבו השניים בביתה ואכלו שניצל. שאל אותה הבמאי היכן אותו בחור שיצאה אתו. בתגובה היא חייכה והצביעה על השניצל באומרה "הנה הוא פה, על הצלחת שלך". הוא נחנק כשלרגע חשב שהיא מדברת אמת.

"לא היה לי כבר תיאבון באותו רגע", מספר. "מה שכן היה לי זה רעיון ליצור סרט על אישה שלא מאמינה באהבת אמת. אישה שבמקום להתאהב בגבר, היא מפתה אותו, רוצחת אותו ומגישה את הבשר שלו". מאותו רגע נולדה החברה הראשונה במועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה. שנקר הציג את הרעיון בפני מאירי והשניים התיישבו להם בבית קפה יום ביומו מזה שנה וחצי. אל האישה הצטרפו עוד מספר נשים אשר הסוו את עצמם כמועדון הנפגש מדי שבוע ובו הם מביאות עוד ועוד בני זוג יפי תואר רק בשביל לשחוט אותם. אל הרעיון התלווה גם מכשול לדמות הראשית, אשר צריכה להתעלות מעל חברותיה ולהביא את הגבר היפה ביותר במועדון.

שנקר ומאירי שלחו את התסריט לתחרויות של קרנות אך קיבלו במשך שנתיים תשובות שליליות. בסופו של יום, המפיק אמר לבמאי שהוא חייב לצאת להפקה אחרת לא יהיה סרט. עם תמיכה חלקית של קרן רבינוביץ' שהסכימה לתת לבמאי 100 אלף שקל, ההפקה יצאה עם מימון עצמאי כמעט לחלוטין. התקציב שהוקצב להפקה לא עלה על 400 אלף שקל.

איך עושים סרט כל כך דל תקציב?

"היו איתי אנשים מוכשרים בצורה יוצאת דופן שהתאבדו על הפרויקט הזה. האנשים האלה השקיעו מזמנם ומדמם וקיבלו על זה גרושים. כולם האמינו בי וויתרו על עבודות, זמן עם המשפחה, דברים שבן אדם רגיל לא היה עושה. אבל הם אמנים אמיתיים מבחינתי". [*]

אך גם האנשים האלה לא הספיקו כדי להפוך את חלומו של שנקר למציאות. הבמאי היה חייב למצוא פשרה בין המציאות לחלום ולוותר על רעיונות כמו לצלם את הסרט באולפן. "מאוד רציתי לצלם את הסרט באולפן גדול כמו שעושים בהוליווד, אבל אין תקציב. באותו זמן, חברה טובה שלי סיפרה לי שלהורים שלה יש האנגר גדול שהם לא משתמשים בו. נסענו למקום ומצאנו האנגר נטוש ענקי ומלא בעורבים. חברים שלנו עזרו לנו והפכנו את המקום לספרייה ולמועדון יוקרתיים".

אחרי שסיפר את סיפור הקמת הלוקיישן, שלח לי הבמאי שתי תמונות. התמונה הראשונה מראה את המועדון של הגברת ינקלובה כפי שהיה נראה בגרסת מחזה דלת תקציב, התמונה השנייה כללה את אותו התוכן אך נראתה כתמונה מתוך הסרט. מיד הסביר שנקר כי הוא ומאירי היו צריכים במשך שנים לעבוד על הסרט, פריים אחרי פריים, ולתקן את האמצעים הזולים שלהם באמצעות אפקטים. קירות שנראות כמו דיקטים וקרטונים חתוכים, ספרים שנראים יותר כמו פולדרים מספרים. על כל אלה השניים היו צריכים לעבור ולתקן בתוכנת האפטר אפקטס כאשר אין להם איך לשלם למעצב אפקטים אמתי.

אני תמיד אומר שבסרט טוב מרגישים טאץ' הייחודי אך ורק לבמאי. בסרט הזה מורגש טאץ' אחר בנוף הישראלי. איך פיתחת אותו?

"אני מאוד מושפע מאמנים שאני אוהב. יש שני במאים שהם ההשפעות שלי הכי גדולות שלי שהם טים ברטון ופדרו אלמודובר. אצל ברטון הדבר שאני הכי אוהב זה את היכולת הנדירה שלו לספר סיפורי אגדות ועדיין לייצר בתוכם עולם אמין שנראה ריאליסטי עבור הצופה. זו גם הייתה המטרה שלי בסרט הזה. לייצר עולם שונה, בדיוני, פנטסטי, לא ישראל 2018, ועדיין לייצר אמינות בתוך העולם הזה. אלמודובר הוא השפעה בגלל שהוא מצליח לייצר דמויות נשיות מאוד אמינות.

בנוסף, אני לא מאמין שיש כזה דבר 'סרטו של'. סרט זה הרבה יותר אנסמבל של אנשים. אני אולי הבמאי שמוביל את האנשים האלו, אבל סרט זה יצירה של אנסמבל וכל אחד הביא מעולמו לתוך הסיפור. גם השחקנים הביאו מעצמם את הדמויות. כולם יצרו ביחד את הטאץ' הזה וכן אני אסכים איתך לחלוטין שהוא ייחודי ואני אומר את זה מכיוון שהאנשים שעבדתי איתם הם ייחודיים במינם".

האם אתה מעוניין להמשיך ולפתח את הז'אנר והטון האלו בסרטים העתידיים שלך?

"אני לא מתעניין בסרטים ריאליסטיים. הדבר היחיד שמעניין אותי זה אגדות אפלות ופנטזיות. זה מאוד קשה לעשות אותן בעברית ובארץ. אין הרבה קהל בארץ לז'אנר הזה או תמיכה כלשהי בסרטים כאלה. הרבה יותר קל לבוא לקרן עם סרט על חייל שנמצא בקונפליקט פנימי חזק. הרבה יותר אמיץ לעשות וקשה לעשות סרטים כמו של אהרון קשלס ונבות פפושדו. אבל כן, אני מאוד מעוניין לפתח את זה. אני יודע כמה שזה הולך להיות קשה ואני אמשיך להתאבד על סרטים עתידיים בז'אנר הזה".

זה לא סוד שבארץ לא קל לעשות סרט. אין הרבה קרנות, אין הרבה מימון, מעטים הם אלו שמצליחים. מה הכלים שלדעתך צריך בכדי לעשות סרט ישראלי מקורי?

"הכלי המרכזי שקולנוענים צריכים בשביל לעשות סרט זה לאו דווקא כישרון. כישרון זה דבר מאוד זניח כאשר אתה הולך לעשות סרט. הדבר שבאמת חשוב בשביל ליצור סרט זה מרפקים ואורך רוח. כשאתה לומד בימוי, אתה צריך לדעת שאתה לא הולך לעשות הרבה כסף, אתה לא הולך להיות סלבריטאי. אתה עושה את האמנות שלך ואתה מתאבד עליה, מקריב את הכול בעבורה ועושה דברים שאנשים נורמליים לא היו עושים. אני בחור בן 32 וחזרתי לגור בבית של ההורים שלי. למה? כי היה לי סרט לעשות וכשאתה עושה סרט אז אין זמן ופנאי למשהו אחר. לא הייתי מצליח לממן את עצמי ובו זמנית להתאבד על הסרט הזה".

איך הגיעו שחקניות ענק כמו קרן מור וחנה לסלאו לסרט עם תקציב מועט?

"האמת היא שזה לא תקציב מועט", צוחק הבמאי. "זה בלי תקציב. תראה, יש משהו אחד שתמיד מדליק שחקן. זה ממש לא כסף, אמנים אמיתיים לא מונעים מכסף. כשפניתי לשחקניות האלה היה לי משהו אחד שלא היה להרבה מאוד אנשים שפנו אליהן - וזה תפקיד מאתגר. ברגע ששחקן מקבל תפקיד שמאתגר אותו ומדליק אותו אז הוא הולך על זה. זו גם העצה שלי עבור במאים שרוצים שחקנים מוכרים בסרטים שלהם ואין להם מספיק תקציב בשבילם. אל תכתבו להם תפקיד בנאלי. תכתבו תפקידים משוגעים, תפקידים כמה שיותר פסיכים ואז כל השחקנים יבואו. אף שחקן אמיתי לא יגיד לכם לא".

[*]

אתה ראיינת לא מעט במאים במסגרת הטלוויזיה החינוכית בתכנית "חי בסרט". כיצד הראיונות בתוכנית השפיעו על עבודתך כבמאי?

"השפיעו המון. מבחינתי 'חי בסרט' זה בית ספר כי זכיתי לפגוש עשרות במאים. הערכתי כל אחד ואחת שהקריבו את הכול על מנת לביים סרט. הראיון עם אסי דיין, הבמאי הישראלי שהכי אהבתי, היה ראיון בלתי נשכח מבחינתי ולצערי גם הראיון האחרון של אסי. כמעט בכיתי מהתרגשות כשהוא באמת בא לראיון. צר לי מאוד שהתכנית עלולה בזמן הקרוב לרדת בגלל הסגירה של החינוכית".

בנוסף לעבודתך בקולנוע אתה גם ידוע בעבודתך במוזיקה. בין השאר הניהול האמנותי של פסטיבל הג'אז בתל אביב או סמנכ"ל התוכן של קבוצת זאפה או בעבר ניהול התכניות של גלי צה"ל. כיצד אתה מאזן בין העבודות?

"ביום שהכרתי את הבן זוג שלי, נתן, אמרתי לו בדייט הראשון שאני נורא עסוק. אני עוסק גם במוזיקה וגם בקולנוע ועושה המון דברים בו זמנית. אז הוא אמר לי: 'אתה מצליח לעסוק בשני התחומים הכי נפלאים בעולם ואתה עוד מקטר?'. והוא כל כך צודק. אני מרגיש שאני בן אדם בר מזל שאני עוסק בשני התחומים הנפלאים האלה. מבחינת האיזון, אני מחשיב את הקולנוע בתור תשוקה ומוזיקה בתור פרנסה. קולנוען בארץ לא יכול לחיות רק מעיסוק בקולנוע. מי שחושב שהוא יתפרנס מקולנוע נמצא בבעיה".