הרווחתי את הסרט בדם, יזע ודמעות: ראיון עם במאי הצלילה

יונה רוזנקיאר עבד כחקלאי בקיבוץ יחיעם בצפון עד שיום בהיר אחד בגיל 27 החליט להגשים את חלומו להיות במאי והגיע ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב. במהלך הלימודים החל להתגבש במוחו הרעיון לסרט "הצלילה" שנוצר בהשראת התמודדותו עם הפוסט טראומה שחווה לאחר שירותו כלוחם בצה"ל. 8 שנים מאוחר יותר, אחרי לא מעט אתגרים בהשלמת הלימודים וטריקות דלת מקרנות קולנוע שסירבו לתמוך בסרט ששניים מכוכביו הראשיים מעולם לא למדו משחק, הוא קיבל הזדמנות דרך קרן הבוגרים של ביה"ס, שם זכה בתחרות תסריטים שהיוותה את פריצת הדרך שהסרט היה זקוק לה.

מאז שהופק לפני שנה הספיק הסרט להסתובב בפסטיבלים בארץ ובעולם ולגרוף לא מעט פרסים, ביניהם: פרס הצילום, המשחק וסרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים האחרון. לקראת צאתו של הסרט לבתי הקולנוע ישבתי עם יונה לשיחה על השראה, הרצון העז לספר את סיפור הפוסט טראומה שלו וכוחה של אמונה ביצירה.

מתי ידעת שאתה רוצה להיות במאי?

"קיוויתי שאני אהיה במאי. התחלתי מאוחר רק בגיל 27. הגעתי לבית הספר והייתי מהיותר מבוגרים בשנה שלי. אתה מגיע, מסיים 3 שנים ואתה כבר בן 30-31 ואז אתה אומר אני עדיין לא יודע כלום ואתה ממשיך ללמוד. אני זוכר שהתחלתי לסיים את התואר אחרי שלוש שנים ואז אמרתי- 'תכלס, אין לי מושג' ונשארתי עוד בבית ספר. לקח לי זמן עד שהצלחתי להבין בעצם שאני יודע".

ספר על תהליך ההפקה?

"יצאתי לצלם את הסרט 7-8 שנים אחרי שהתחלתי ללמוד. ב-2012 עשיתי סרט קצר ואז מ-2013 התחלתי לעבוד על התסריט הזה, כתבתי אותו תוך שנתיים. התחלנו להגיש אותו לקרנות וניסינו להשיג לו כסף. היה קשה כי קשה לשכנע קרנות לתמוך בסרט ראשון ואז אתה גם אומר להם שמי שישחקו זה אני ואחים שלי ולא למדנו משחק. הוא הופק בחוג לקולנוע שם קיבלתי את הקרן לבוגרים- 100,000 דולר לבוגר בשנה כדי לעשות פיצ'ר. אחר כך היה יותר קל לגייס עוד אנשים. הסרט צולם כולו ביחיעם והקיבוץ התגייס בצורה מדהימה, עזר לנו גם כלכלית, כל הניצבים הם מהקיבוץ והגיעו בחינם להצטלם. במשך חודש שלם הקיבוץ נתן את כל כולו לעזור לסרט. מה שהיה ייחודי זה שכל הצוות היה מהשנה שלי בחוג לקולנוע".

[*]

(מיכה, יונה ויואל רוזנקיאר בפרמיירה. צילום: רפי דלויה)

"הצלילה" היא יצירה מורכבת ורגישה בעלת ויזואליות מרשימה ומשחק מעורר הזדהות של שלושת האחים שבוחנת את הפצע הכואב והמדמם של הפוסט-טראומה בחברה הישראלית והשפעותיה ההרסניות של הלחימה על חיי הלוחמים והקרובים להם. זוהי הפקה משפחתית לא קונבנציונלית, כשבתפקידים הראשיים משחקים יונה שגם כתב וביים לצד אחיו מיכה ויואל- שמגלם ברגישות רבה את דמותו של יואב, רב סרן לשעבר אשר הושעה מתפקידו ועבר לתל אביב.

הוא מגיע לביקור בקיבוץ לאחר זמן רב עקב מות אביו. הימים הם ימי מלחמת לבנון השנייה והמפגש הטעון של יואב עם משפחתו ובייחוד עם אחיו הצעיר שצריך להיכנס ללבנון מציף שדים מן העבר וההווה אצל האחים. לצד זאת מוטלת עליו משימת צלילה מורכבת במערה בקרקעית הים, שהיא בקשתו האחרונה של אביו לפני מותו. מאיפה קיבלת את ההשראה לתסריט?

"אני פוסט טראומטי מהשירות הצבאי וידעתי שאני רוצה להתעסק בזה. ידעתי שאני רוצה לעשות סרט שאם הוא נוגע בכזה דבר שיהיה גם מצחיק ולא רק מדכא, שיהיה צבעוני ואנרגטי. רציתי לעשות סרט שפוסט טראומטיים יכולים לראות ולהיות גאים בו ושלא יציגו אותם בתור מסכנים ועלובים. כשחשבתי איזה סרט אני אעשה, נזכרתי באירוע שהיה פעם כשהייתי בן 20 באחד מצווי ה-8 שקיבלתי.

אח שלי הבכור שהיה קצין ביחידה מובחרת נלחץ מהמשימה שקיבלנו וביקש ממני שאני אראה לו איך אני עושה לוחמה בשטח בנוי, איך אני נכנס לבית ואז הראתי לו והוא אמר: תגיד לי, אתה נורמלי? והתחיל להראות לי איך הוא עושה. הוא לקח מטאטא והתחלנו להתאמן בבית של ההורים שלי בקיבוץ. הסיטואציה הייתה כל כך הזויה, שני אנשים בני 25 מתחילים לשחק ברובים ואקדחים עם מטאטא בבית. ויש עוד כל מיני דברים משיקים שזה האח הפוסט טראומטי שחוזר לקיבוץ ושני האחים שלו הולכים למלחמה, זה באמת דבר שקרה כשאני כבר הייתי בתוך הפוסט טראומה חזק ואחים שלי קיבלו צווי 8".

[*]

(האחים רוזנקיאר בסרט "הצלילה". צילום: עודד אשכנזי)

אתה גם התסריטאי, גם הבמאי וגם מככב בסרט כאחת הדמויות, איך זה להחליף בין כל הכובעים הללו?

"הייתה לנו שיטה מאוד טובה, יש לי חבר מאוד מוכשר שקוראים לו נועם אליס שהוא גם במאי. כל פעם שאני שיחקתי הוא ישב מאחורי המוניטור ויכל להגיד מה הוא חושב, כולם יכלו לתת הערות. כשהייתי משחק אז הייתי יותר בכובע של שחקן והיה לי מספיק מעטפת שסמכתי עליה שאני לא אצטרך לראות כל פעם את הטייקים כי אז זה לוקח כפול זמן. אני לא רואה את עצמי כשחקן. זה מתוך הסיפור, אני מכיר את הדמויות האלה. כשאתה כותב משהו כל כך הרבה זמן ואתה יודע שאתה תשחק את זה אז זה יותר קל. זה גם היה יחסית רחוק ממני, יואל משחק בעצם את הדמות שלי אז זה לא קרוב מדי, המשחק הוא יותר מנקודת מבט חיצונית ואז יותר קל לשחק".

איך הייתה העבודה על הסט עם האחים שלך? היה לך קושי לחלק להם הוראות בימוי?

"זה נכתב בשבילם, רציתי לעשות את זה לכל ארבעתנו. אנחנו ארבעה אחים, אחי הבכור הוא ארכיטקט ידוע ולא היה לו זמן ואז זה נכתב לשלושתנו. כשאתה כותב למישהו, אתה מכיר אותו כל כך טוב שכשאתה מביים אותו אתה גם רואה מתי קשה לו, מתי הוא לא כל כך מבין. זה הרבה יותר קל בעיני לביים את האחים שלי כי אני פשוט מכיר אותם כל כך טוב, שאני יכול לביים אותם יחסית בקלות. כל האווירה הייתה מאוד טובה על הסט כי זה לא היה עכשיו במאי או שחקן. הסרט הזה הוא מבחינתי שלי ושל האחים שלי. גם המון הערות שלהם נכנסו לתוך התסריט".

הסרט עוסק הרבה בגבריות ובהשפעות הצבא והלחימה על הנפש. היה לך חשש מלהתעסק בתכנים הללו וכיצד הוא יתקבל בעיני הקהל?

"היה לי חשש כי אתה עושה סרט ואתה לא יודע איך הוא יצא ומן הסתם אתה מפחד. אני מאוד מקווה שהוא יתקבל אבל גם אם לא וגם אם הוא יכעיס אנשים הרווחתי את הזכות לכתוב אותו. הרווחתי אותו בדם, יזע ודמעות. אני חושב שבסופו של דבר הוא אמיתי. הסיפור הוא קודם כל מאוד אנושי ואני מקשה שם על כל הדמויות באותה מידה.

הסרט מדבר על הפחד ממלחמה. ראיתי דברים, זה קשה. כשאתה חוזר הביתה ויש לך פוסט טראומה, יש חרדות נוראיות. זה מספר את הסיפור של הרבה מאוד אנשים שאולי מפחדים לספר או מפחדים איך שזה יתקבל או מתביישים בעצמם. אני מקבל הודעות מאנשים שזה מאוד נוגע להם, שזה נותן להם איזשהו פתח לחששות, לפחדים שלהם. האדם שהתרגש עד עמקי נשמתו יותר חשוב לי מכל אחד אחר שיצעק שזה לא בסדר".

יש בסרט הרבה התייחסות לפן הוויזואלי דרך הצילום והצבעוניות שמעבירים עוצמות של רגש שלפעמים התסריט או הדיאלוג לא יכולים להעביר, אתה יכול להרחיב על זה? מאיזה במאים לקחתם השראה?

"את העבודה עשיתי עם הצלם שלי-עודד אשכנזי שגם זכה בפרס הצילום בפסטיבל ירושלים. הצבעוניות היא חזקה כי אני עיוור צבעים ואז מלכתחילה גם בתלבושות וגם בצילום אמרנו שזה יהיה סרט עם צבעוניות יחסית גבוהה. ראינו המון סרטים, המון מערבונים וקולנוע אמריקאי של שנות ה-70' , הרבה מאוד קולנוע איטלקי, הרבה דיוויד לינץ', קוסטריצה.. כדי לתת איזשהו עולם שהוא יותר אבסורדי וסוריאליסטי ומצחיק גם. רצינו לקחת את הוויזואליה שלא תהיה אחד לאחד כמו התוכן שהוא מאוד כבד ואפל, שהיא תהיה מאוד צבעונית ומצחיקה. שיהיה את ההבדל והמרחק הזה ואז בעצם האלימות גם יותר נוחה לצפייה. שלא נהיה כל הזמן רק על הפצע ועל הכאב, נשמור על ההומור ועל ההזיה הזאת של הסרט, על הטרלול שלו עד שהוא נהפך להיות יותר דרמה טהורה".

אתה מתכנן מעכשיו לעשות בכל ההפקות שיתוף פעולה יצירתי עם האחים שלך?

"עם יואל זה היה מהתחלה כבר, שאני אוהב לכתוב לו דברים. מבחינתי אני יכול לכתוב לו הכל, יש לו מנעד ומיכה תמיד ידעתי שהוא מדהים ובאמת בסרט הוא הפתיע אותי וגיליתי שהוא פשוט ענק ועכשיו גם מתעניין בתחום. אני מאוד אוהב לעבוד איתם".

על מה יהיה הסרט הבא שלך?

"אני אחד מעוד כמה יוצרים שכתבנו דרמה יומית להוט שיואל גם כן ישחק שם. זה יעלה באוקטובר. הסדרה היא על שמונה בני כיתה מאותו קיבוץ שמתאחדים בהאנגר נטוש ומתחילים לגור שם בקומונה בדרום תל אביב. הם מתאחדים כדי לטפל בבן כיתה שלהם שנפגע בראש מתעלול שהם עשו כשהם היו בנעורים ומקימים שם עסק ומתחילים לחיות כמו קיבוץ עם כל התככים והבעיות של הכיתה שהיו מפעם כשברקע הקיבוץ שלהם קורס. חוץ מזה יש את הסרט השני שאנחנו מנסים לגייס לו תקציב אבל הוא כבר עומד, דרמה קומית- סרט מסע של אבא ובן ויואל ישחק את התפקיד הראשי עוד פעם ולמיכה יש עוד תפקיד קטן שם".