חשוב לי לביים סרטים שקשורים לישראל: ראיון עם ערן ריקליס

"כל זמן שיש לי מה להגיד ואנרגיה להצליח להגיד, וכל עוד אני אתרגש, אני אמשיך לעשות סרטים. אני עדיין מתרגש כאילו זה הסרט הראשון שלי. לעשות סרטים זה אחד הדברים היותר קשים שיש: לכתוב ולהקים חיים שלמים מאפס וכל זה מלווה בתג מחיר מטורף. ומצד שני אני חושב שההתמודדות והקושי וההתרגשות – יוצרים משהו בעל משמעות", מספר בהתלהבות התסריטאי והבמאי ערן ריקליס.

ערן ריקליס הוא אחד הבמאים הפורים והוותיקים הפעילים בארץ עם סרטים כמו "הכלה הסורית" (2004) שזכה לשבחים רבים בארץ ובעולם, "זהר" (1993) על זהר ארגוב ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2010) שגרף 5 פרסי אופיר כולל פרס הסרט הטוב ביותר ופרס הבימוי. הוא יצר 13 סרטים, הישג יוצא דופן בעולם הקולנוע הישראלי. חלק מסרטיו הם קופרודוקציות עם שחקנים הוליוודיים מוכרים כמו סטיבן דורף, דני יוסטון ובסרטו האחרון, בן קינגסלי ומוניקה בלוצ'י.

ריקליס (65) הוא תל אביבי כבר שנים ומתגורר בעיר יחד עם אשתו וילדיו. כבר בילדותו גילה אהבה לקריאת ספרים, אך בד בבד גם אהב לספר סיפורים. כשבגר הבין שקולנוע הוא הכיוון. "בתור ילד שגדל בשנות השישים קסמה לי החשיפה לקולנוע שמשלב כל כך הרבה אלמנטים: לספר סיפור, לעבוד עם שחקנים, לעבוד עם מצלמה. יש פה המון אמנויות שמתקבצות יחד לאחד. אני חושב שאף פעם לא באמת חשבתי על משהו אחר", הוא נזכר.

[*]

(הבמאי ערן ריקליס. צילום: רפי דלויה)

בצבא שירת בחיל הקשר ביחידה מיוחדת ובילה חודשים ארוכים בסיני בזמן מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שהותירה בו חוויה טראומתית. "אני שייך לדור ש'אכל אותה' במלחמה כי היינו חיילים צעירים והרבה מחבריי לא חזרו מהמלחמה. זו הייתה מלחמה טראומתית למדינה ולדור שלי בעיקר", הוא משתף בכאב. יום למחרת השחרור החל בלימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב כשבמקביל עבד בתעשייה, ובין שאר הדברים שעשה, היה עוזר במאי של אסי דיין בסרט הקאלט "גבעת חלפון אינה עונה". לאחר שסיים את לימודיו ואף ביים סרט קצר, החליט ללמוד קולנוע בחו"ל. הוא התקבל לבית ספר לקולנוע באנגליה, בין הטובים בעולם ושם למד שלוש שנים. לאחר מכן חזר לארץ ומאז עשה סרטים רבים שהצליחו בארץ ובעולם. "מצד אחד התחלתי ללמוד פה וגם עבדתי פה אבל מה שעיצב אותי היא הגישה הבריטית לקולנוע", הוא מספר.

הסיבה לראיון היא הסרט שביים, "עכביש ברשת", שמתמקד בסיפורו של סוכן המוסד המזדקן, אדרת (בן קינגסלי) שמנסה להוכיח את יכולותיו לעת זקנה. הוא יוצא למשימת ריגול מסוכנת יחד עם סוכן צעיר בשם דניאל (איתי טיראן), שמטרתה להעביר מידע חשוב לראש המוסד (איציק כהן) דרך אישה בשם אנג'לה (מוניקה בלוצ'י). המשימה חשובה מאוד לאדרת משום שהיא תקבע את המשך שירותו במוסד. אך במקביל למשימה הוא מתוודע לבחור הצעיר, שהוא בנו של חברו שנהרג במשימה. השניים עומדים בפני החלטות לא פשוטות, רגעי משבר ובמקביל מתפתח ביניהם קשר מיוחד שמזכיר יחסי אב-בן. הסרט אמנם ממשיך את קו סרטו הקודם, "מסתור" שעסק בריגול, אך לטענתו של ריקליס "הריגול הוא המעטפת. מה שמשך אותי בשני הסרטים ובכל הסרטים שלי זה סיטואציה קיצונית של אנשים לא רגילים. עניין אותי הוא סיפורו של אדרת, שהוא אדם לפני פרישה מעולם בו זכה להכרה. הוא לא מסוגל להתמודד עם הגיל ועם הבדידות שמלווה אותו כל החיים. רציתי להיכנס למעמקים של דמות מורכבת ולא צפויה. ומולו בחור צעיר (איתי טיראן) שסוחב עמו תחושות קשות בבטן על האיש הזה. יש פה שתי קצוות וסיפור חניכה", הוא מסביר.

"בשל נסיבות מדינת ישראל שנאבקת על חייה כל הזמן, אנשי מערכות הביטחון הופכים לגיבורי תרבות מבחינת סקרנות ועניין. הקולנוע והטלוויזיה הישראלית באמת עשו כברת דרך בהתייחסות להבאת שני הצדדים. בסופו של דבר יש סיפור רגיש, כאוב ומורכב, אבל הוא מכיל אנשים עם חלומות, תקוות ובעיות. ברגע שמספרים את הסיפור בצורה הזאת יש מקום חם למורכבות אנושית ולא לפלקטים", מסביר ריקליס.

את התסריט כתבו העיתונאי גדעון מרון ועמונואל נקש. למרות שאשתו של ריקליס, דינה צבי ריקליס, היא במאית, היא לא הייתה מעורבת בסרט. בנו המוזיקאי יונתן לעומת זאת היה אחראי על המוזיקה בסרט. זוהי אינה הפעם הראשונה שהם עובדים יחד – הם עבדו בשני סרטיו הקודמים של ריקליס, אך הפעם הסרט היה יותר מאתגר. "אין ספק שזה לא פשוט לעבוד עם משפחה אבל אתה לומד תוך כדי תנועה. הוא הביא משהו מסוגנן ומדויק לסרט. בעיני מוזיקה מסמלת את הנשמה של הדמויות הראשיות שהם אנשים קשים, שמבפנים בסערת רגשות ותהיות על מצבם בעולם", הוא מספר.

יש לך סצנה אהובה מהסרט?

"בסופו של דבר הרגעים הכי מהותיים מבחינתי הם הרגעים האינטימיים. בעיקר הרגעים בין איתי ובין בן קינגסלי, שבהם הכוח האמיתי. זה סרט על שני אנשים: אחד מבוגר ואחד צעיר שמצד אחד יש להם משימה משותפת ומצד שני יש ביניהם תהום גדולה שהם צריכים למצוא דרך לגשר עליה".

כשקיבלת את התסריט, האם אלו היו השחקנים שחשבת עליהם?

"במקרה של קינגסלי היו כמה אפשרויות. אבל מכיוון שבסיפור מוסבר שהוא בן של אבא עיראקי שבחר לעזוב לאנגליה, זה מצדיק את העובדה שקינגסלי לא ישראלי. כשאמרנו שניקח שחקן בינלאומי רצינו לשמור על אמינות ולשמחתי הוא הסכים. לגבי טיראן, ליהקתי בראש כל שחקן אפשרי אבל בשלב מסוים הבנתי שאיתי בעל חזות קרה קצת ומתחת מסתתר עולם שלם שהוא כמו הר געש. לא עשיתי לו אודישן – פשוט הרמתי לו טלפון. גם לאיציק כהן לא עשיתי אודישן".

טוב, ראית אותו ב"פאודה"

"זה מצחיק כי שאלו אותי בליהוק לתפקיד מה עם איציק כהן. ואני אמרתי: 'הבחור מבנות פסיה יהיה ראש המוסד? זה מצחיק'. ואז שאלו אותי: 'לא ראית את 'פאודה'?'. האמת שאני לא ראיתי. צפיתי במספר פרקים וראיתי שהוא יושב נפלא על התפקיד".

ומה לגבי הליהוק של מוניקה בלוצ'י?

"מוניקה זה סיפור אחר. זו דמות שהייתה במקור גרמניה או בלגית. כשעלה השם של מוניקה והרצתי בראש את הסרטים שעשתה, הבנתי שבגלל שהיא איטלקייה היא מביאה נוף אחר – מזרח תיכוני - וראיתי שזה טוב ומהר מאוד הבנתי בחזרה הראשונה שהם מאוד מתאימים יחד".

[*]

ערן מתוודה שהחיבור הראשוני בין כוכבי הסרט, איתי טיראן ובן קינגסלי, לא היה אינטואיטיבי. השינוי קרה רק ברגע שקינגסלי גילה שטיראן שיחק בעברו במחזה הקלאסי, "המלט", כמותו: "הוא לא התרגש במיוחד מהנוכחות של איתי. כשהוא הבין שהוא קצת דומה לו כשחקן אבסולוטי, שעשה את כל הקלאסיקות הידועות של שייקספיר, מאותו הרגע הייתה דינמיקה אחרת עם סוג של רספקט הדדי", הוא מודה.

יש לא מעט סצנות אקשן – הייתה בעיה בצילום או בעיה תקציבית שנתקלת בה?

"הדבר שהכי קשה לצלם זה קלוז אפ של בנאדם. הכי קשה להעביר רגש וצריך לוודא שהפנים של האדם משדרות את מה שהן אמורות בסצנה. זו בעיני ההתמודדות הכי קשה כי זה הכי רגיש וחשוף. אלו רגעים שאתה חייב להיות במיטבך כבמאי: לדעת מתי אתה יודע שיש לך את זה ולא לוותר לעצמך או לשחקן בגלל לחץ הזמנים. מצד שני ברור שיש את הפיזיות. צילמנו בבלגיה בחורף. מצלמים מרדף מכוניות לתוך הלילה – וזה קשה פיזית אבל אתה חייב לגרום לזה לקרות. מצד שלישי אני חושב שאני במאי די מיומן מבחינת העשייה עצמה ולכן אני יודע לבנות את ימי הצילום בצורה כזו שהאנרגיה תחולק בצורה הנכונה".

מכיוון שעבדת עם שחקנים מחו"ל, האם נתקלת בקושי באינטראקציה או בדרישות מוגזמות?

"יכול להיות שהיו מריבות מאחורי הקלעים על גודל הטריילר. תמיד יש קשקושים כאלה אבל זה לא מגיע לבמאי. אני חושב שגם הסטארים הכי גדולים הם בסופו של דבר שחקנים שרוצים לעבוד והם בעלי האינטרס הכי גדול לצאת הכי טוב שאפשר כי אם עושים סרט לא טוב נשאר כתם ברזומה, ולכן האינטרס הוא משותף לכולם".

ריקליס ממשיך לתכנן תכנונים קולנועיים לעתיד. הוא עובד כרגע על שני פרויקטים חדשים: סרט שמבוסס על הספר 'לקרוא את לוליטה בטהרן' ובטלוויזיה סדרה אותה הוא כותב עם התסריטאי משה זונדר שמבוססת על פרשת יוסלה שוחמכר. לאחר סרטי האקשן והדרמה, הוא ישמח לעשות קומדיה: "זה אתגר מטורף כי להצחיק זה הכי קשה שיש" ובעקבות גיחתו של הבמאי ארי פולמן לעולם התאטרון, גם לערן יצא לחשוב על הכיוון. "אני מאוד מקווה שזה יקרה לי. אני חושב שאנשים שמגיעים מתחום הקולנוע לבמת התאטרון מגיעים עם ויז'ן מעניין והתמודדות אחרת עם הבמה".

למרות שהוליווד נראית צעד מתבקש לאור סרטיו האחרונים שהיו קו-פרודוקציות, ערן לא מסתנוור מאור הזרקורים ועדין מרגיש שייכות ל-DNA היהודי: "חשוב לי לעשות סרטים שקשורים לישראל ושכנותיה. כל מה שקשור ליצירה והבעת עמדה. אולי בטווח הארוך גם לתרום למקום רגיש וחכם יותר כי בסופו של דבר כולנו רוצים שקט ולשפר את המקום הזה".