Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: בעם שלנו, מעבר לימנים או שמאלנים

הסיפור של הסרט "אבו עומאר" מתחיל לפני 15 שנים בתערוכת תצלומים של 'עדות מקומית', את עיניו של הבמאי רוי קריספל תפסה תמונה מצמררת של אב האוחז בגופת בנו התינוק בעוד שהוא עומד מול מחסום ישראלי. באותו זמן, השתלט החמאס על עזה והאב לא נענה בחיוב לבקשה לקבור את בנו. קריספל לא ציפה שהתצלום הזה ירדוף אחריו עד שישלים דראפט ראשון לסרטו הראשון. התוצאה לטענתו הייתה די גרועה במבט לאחור.

"זה היה מלודרמטי מספיק בשביל ש'הכלה מאיסטנבול' וכל המלודרמות הטורקיות היו צוחקות על זה", צוחק קריספל. מה שנותר מאותו תסריט היה סיפור המפגש של אותו אב, סאלח (קייס נאשף), עם מירי, רווקה מבוגרת ויהודייה, שבוחרת לעזור לו. השניים נגררים לתוך סיפור מסע חוצה ישראל שמטרתו היא לעבור את המחסום ולקבור בשלום את בנו המנוח של סאלח, עומאר, בכפר שלו.

בהמשך הדרך זנח מעט את הרעיון והתמקד בפיתוח הקריירה בתכנית ריאליטי חדשה אליה הגיע דרך פרסום תמים ודיסקרטי, הוא לא האמין שבסופו של דבר זו תהיה התכנית הנצפית ביותר בארץ - "האח הגדול". "זו עבודה מטורפת", מודה הבמאי. "אפשר ללמוד הרבה על אנשים אחרים רק מלהתבונן עליהם, לראות אותם מתעצבנים מדברים קטנים כמו סיגריות. אנשים לא מבינים כמה יש מחשבה מאחורי התוכניות האלו. אתה צריך לחשוב חכם כיצד להוציא עניין ורייטינג מכלום, מאנשים שיושבים ומדברים. אין ספק שזה עזר לי להיות במאי, תסריטאי ועורך טוב יותר".

[*]

בו זמנית, אותו תצלום עם האב ובנו לא הרפה מקריספל, אך כמוהו גם הסלידה מהטלנובלה שכתב. הכל השתנה כאשר נפגש עם התסריטאית ויוצרת הסרט המצוין "שש פעמים"- רונה סגל. "התחברנו ברמות מדהימות והיא עשתה לי סדר בכל מה שקשור לתסריט. זה היה תהליך כואב שבו הייתי צריך לוותר על המון דברים שחשובים לי, אבל התוצאה הסופית הייתה מדויקת וקולעת הרבה יותר ממה שאני התכוונתי. עוד דבר שהשתנה עם השנים הוא שהפכתי לאבא, זה גרם לי להבין כמה נוראית הסיטואציה שאני מתאר וכמה קשה הסרט שאני הולך ליצור".

אבל בהמשך יגלה הבמאי שגם עם תסריט מדויק וקולע, הדרך עוד ארוכה בשביל לגייס את המימון ואת הצוות האפשרי לפרויקט מהסוג הנ"ל. "מפיקים הזדעזעו מעצם הרעיון", נזכר בעודו נאנח בעייפות. "מפיק אחד דחף אותי פיזית מחוץ למשרד שלו וטרק לי את הדלת בפרצוף. אחר כך, הגשנו לקרנות בשיא תקופת הלחץ אבל לא קיבלנו שקל, אפילו שהלקטורים דווקא אהבו מאוד את התסריט. אני זוכר שנאמר לנו שמעולם לא היה סרט עם כל כך הרבה ציונים גבוהים שעדיין לא קיבל מימון". "אני לא רוצה להישמע קטנוני אבל אני נמצא במעגל של היוצרים שנוהגים לחטוף או להתעלם מהם. יש כאלה שאומרים 'התקדמנו' ושאין אפליה, אבל אם תסתכלו על הרשימה של היוצרים שזוכים בקרנות או במועמדויות באופיר - השמות משפחה שלהם בד"כ זהים. אני מאושר שאני נמצא באותו משבצת עם יוצרים מדהימים כמו דובר קוסאשווילי, משה מזרחי ואפילו ג'ורג' עובדיה. זה לא עוצר את היוצרים האלו מלעשות קולנוע ישראלי וכן, יש לנו קולנוע ישראלי נהדר. עבורי, הייתה לי מחשבה שהסרט הזה קורה. ראיתי איך מהפריים הראשון הוא משפיע על אנשים הרבה לפני שהיה לנו בכלל תקציב לעשות אותו".

[*]

בסופו של דבר את התקציב לסרט קיבל קריספל בדרך בלתי צפויה. הכל קרה כאשר נקלה הבמאי לתאונה ובעקבותיה קיבל פיצוי שהספיק לצורך הפקת הסרט. "היו לי מחשבות בנוגע לכסף הזה, ככל הנראה לדירה. אבל הרגשתי שהכסף הזה נשלח אליי, אפילו שאני לא בדיוק בן אדם מאמין. ידעתי שגם אם הסרט לא יגיע לשום מקום, זה בסך הכל כסף. אולי כשהילדים שלי יגדלו הם יקראו את הריאיון הזה ויתעצבנו שלא השקעתי בדירה (צוחק)".

מכאן התחיל תהליך הליהוק לסרט שהתחיל בשני השחקנים הראשיים- קייס נאשף ושני ורצ'יק. "הפנים שלהם היו מהמשפטים הראשונים בסרט. ידעתי את מי אני הולך ללהק כבר כשכתבתי את התסריט. את קייס ראיתי לראשונה ב'גן עדן עכשיו' כסטודנט. הוא שחקן מאוד מופנם ואני אוהב את הגארי קופריות שבו". אבל הליהוק המעניין ביותר הוא של השחקנית שני ורצ'יק אותה הכיר קריספל בעודם חיילים ומאז הפכה לחברתו ולבסוף לאשתו. "אני מחשיב אותה לשחקנית הרגישה והטובה ביותר בארץ, אף אחת לא יכולה להגיע לרגישות ולתווי פנים הקטנים והמדהימים שהיא מביאה".

אז מי שומר על הילדים?

"הסבתא. אני אספר לך סיפור נחמד על זה. ביום צילומים אחד, היינו צריכים לצלם נסיעה על הכביש של מצדה. נסענו במהירות איטית, עם ציוד רגיש פעיל כשמלא נהגים צורחים עלינו לנסוע. בדיוק בנקודה הכי רגישה בסצנה אני מקבל טלפון מהגננת שצווחת עליי כמה זה חסר אחריות לשלוח את הילד עם 40 מעלות חום בזמן שההורים מצלמים סרט. מסתבר שאימא שלי נרדמה בזמן שהוא הלך לבד לגן".

ראוי לציין שלמרות הסיטואציה המורכבת, אתה רחוק מלהתעסק בפוליטיקה בסרט. כיוונת לכך?

"זה לא מרגיש לי נכון להעמיס אספירציות פוליטיות בסרט, מבחינתי זה פוגע בחוויה הקולנועית. זה לא שאני לא מתעניין בפוליטיקה, יש לי דעות משלי לגבי הסכסוך אבל זה לא רלוונטי לסרט הזה. מבחינתי, התעסקתי בסיטואציה אנושית של שני בני אדם. כל שאלה שנייה שאני מקבל בראיונות זה 'למה מירי עזרה לסלאח?', אבל השאלה שלי היא 'למה לא?', הרי מה שהיא עשתה זה מה ש-90% מהישראלים היו עושים. נכון, סלאח הוא מאוד שקוף ומתוסכל במהלך הסרט, אבל מירי היא הראשונה שרואה אותו ומבינה שהיא חייבת לעזור לו".

האנושיות הזו מאוד בולטת בייצוג של חיילי צה"ל.

"נכון מאוד. כתבתי את החיילים ואת ההתנהגות שלהם כמו שאני הייתי כשהייתי חייל. כמו כל בני האדם, חיילים מפחדים וכשהם פוגשים את סאלח והתיק המסתורי שהוא נושא, הם בלחץ ממנו. אבל, הם כן מגלים כלפיו אמפתיה ורגישות, וזה משהו שנוצץ בכל חייל בצבא שלנו. בסך הכול, אני רואה בעם שלנו מעבר לסיסמאות. מעבר לימניים, שמאלנים ולכל המעטפת, מסתתרים קודם כל בני אדם טובים. מעבר לקליפה הקשה, מעבר ל'אנחנו נגרש אותם, אנחנו נראה להם', כולנו היינו עוזרים לסלאח. אפילו אחרי הפיגועים הקשים ואחרי הפיגוע הנורא שקרה אתמול בתל אביב".

ועדיין היחסים בינו לבין מירי, שבסרט אחר היו מתפתחים לכיוון הרומנטי, נשארים אפלטוניים.

"תשמע, סאלח נשאב לסיטואציה הרומנטית הזו אבל אין שום סיכוי שהייתי מפתח אותה. סאלח כן מושך את מירי לשם, אבל היא עדיין קצת מפחדת וזה עדיין לא מרגיש לה מתאים. ברור שבקולנוע הכל צף, אתה מרגיש עצב או כעס וגם רומנטיקה. אבל מבחינתי, לא היה יכול להתפתח משהו זוגי בסיטואציה הזו".

"אבו עומאר" הספיק בינתיים לזכות בפרסים ובהקרנות ברחבי העולם. טוקיו, קייב, שנחאי, רומא (בו זכה בפרס ציון לשבח) וברבאט, בו זכה קייס נאשף בפרס השחקן הראשי הטוב ביותר. אבל אם תשאלו את יוצר הסרט, אין מקום בעולם שמרגש אותו יותר מהקרנה צנועה בסינמטק תל אביב. "רק בישראל יבינו את הבדיחות הקטנות, הניואנסים ואת המורכבות של הסרט. אני מקבל הרבה מחמאות מאנשים ברחבי העולם ועדיין אף אחד לא מחבק או גם ביקורתי כמו הקהל הישראלי".

אני חושב שאני מבין מה אתה אומר בנוגע לביקורתי.

"ברור. פנתה אליי אישה אחת בתום ההקרנה וטענה שהסרט ארוך מדי, בנוסף, היא הזמינה אותי להיפגש איתה ולספר לי בדיוק מה צריך לדעתה להוריד מהסרט. אבל אין שני למחיאות הכפיים של הקהל הישראלי ולהראות את הסרט לצופים אחרי כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה עבודה, זה היה שווה את זה".