חדשות קולנוע וסרטים

"ידעתי שעוד כמה שנים לא יישארו בכלל ניצולים חיים שאוכל לפגוש"

29/1/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

הסרט "נוף גבעות חיוור", המבוסס על ספרו של זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו ("שארית היום") על היפנים שחיים בנגסאקי בשנים שלאחר ההפצצה האטומית, הוקרן בבכורה בפסטיבל קאן ומגיע כעת לישראל. רון פוגל נפגש לריאיון עם במאי הסרט קאי אישיקאווה והשחקנית פומי ניקאידו

תבוסת יפן במלחמת העולם השנייה השפיעה רבות על הספרות היפנית. סופרים רבים כתבו ספרים שעסקו בדחייה, אובדן משמעות והתמודדות עם התבוסה. אחד מהם הוא סר קאזואו אישיגורו, שנולד בנגסאקי ב-1954 ועבר לאנגליה בגיל חמש ונחשב היום לאחד מגדולי הספרות האנגלית העכשווית.

הקוראים בארץ מכירים אותו בעיקר בזכות "שארית היום", רב-המכר הבינלאומי, שתורגם ל-28 שפות, ונמכר בשני מיליון עותקים. אישיגורו הוא גם חתן פרס נובל לספרות לשנת 2017. הוא נולד ביפן בעיר שספגה את הפצצה האטומית אחרי הירושימה. 74,800 איש נהרגו באותו יום ב-9 באוגוסט 1945. הנזק האיום שהטילה הפצצה נמשך שנים רבות לאחר הפגיעה ורבים מתושבי נגסאקי ממשיכים עד היום לסבול ממחלות גנטיות למיניהן בגלל הקרינה הרדיואקטיבית שנוצרה באירוע.

בשנת 1983 הוא כתב את הספר המופתי "נוף גבעות חיוור" שעוסק בטראומה של הפצצת נגסאקי ובחיי היפנים בשנות ה-50. הספר גם מגיע, ממש כמו הסופר בילדותו, לאנגליה. כעת הפך הספר לסרט עוצמתי בבימויו של הבמאי היפני קיי אישיקווה. נפגשתי איתו בפסטיבל קאן האחרון, שם הוקרן הסרט במסגרת המשנה "מבט מסוים" וקצר שבחים על הצילום, המשחק והתסריט המתוחכם.

"אישיגורו הוא טיפוס עם חוש הומור מיוחד שלמדתי להכיר כשהוא סייע בעיבוד של הספר שלו לסרט. הוא עזר לי רבות בהבנת העלילה, שכמו ברבים מספריו רב הנסתר בה על הגלוי", מספר הבמאי אישיקווה שפגשתי לריאיון בפסטיבל קאן. "גם אני ניסיתי שהסרט ישמור על מידה מסוימת של עמימות ומסתוריות והצופה יצטרך להשלים בעצמו חלק מאי-הבהירות של העלילה".

מה משך אותך לעשות את הסרט?

"אני מעריץ גדול של אישיגורו ומאוד עניין אותי שרק שניים מספריו קורים ביפן. אחד מהם כבר עובד לקולנוע ולכן החלטתי שאני רוצה לביים את ספרו השני שמתרחש ביפן 'נוף גבעות חיוור'".

הסרט הוא מעין מחווה לתור הזהב של הקולנוע היפני שהתרחש בשנות ה-50 של המאה הקודמת, כשהמערב התחיל לגלות את הקולנוע היפני דרך קורסאווה ואוזו. "אותה תקופה מאוד מסקרנת אותי כי אני תמיד אוהב לחקור את נושא הזיכרון בחברה שלי", מספר הבמאי. "עשיית הסרט אפשרה לי להגיע לנגסאקי ולשמוע ממקור ראשון מניצולי הפצצה על מה שהיה אז ואיך החיים המשיכו וההתמודדות עם הטראומה של המוות ההמוני ושל תבוסת יפן. ידעתי שעוד כמה שנים לא יישארו בכלל ניצולים חיים שאוכל לפגוש ולקבל מהם מידע ולכן החלטתי שעכשיו הוא הזמן הנכון לעבד את הספר הנפלא הזה לקולנוע". האם אכן זיכרון המלחמה הוא כה טראומטי לדעתך ביפן?

"שאלה טובה. הסבים והסבתות שלי חוו את המלחמה ויכולתי לדבר איתי על כך, אבל בשביל הדור הצעיר מדובר בהיסטוריה יפנית בדיוק כמו תקופת שלטון הסמוראים לפני מאתיים שנה. לכן הסרט הזה מטרתו לשמר את הזיכרון ולהעלות שוב את נושא המלחמה לדיון. יש לי הרגשה שכיום בגלל שעברו כל כך הרבה שנים הדיון בנושא עברה של יפן יכול להתנהל בצורה יותר נינוחה".

(רון פוגל והבמאי קאי אישיקאווה בפסטיבל קאן)

האם הסרט מבוסס על סיפור אמיתי?

"על פניו מדובר בסיפור המתבסס על זיכרונותיו של הסופר, שגם הצהיר בעבר לא פעם שהוא מקדיש את הספר לאמו. אבל בסופו של דבר זהו סיפור דמיוני שמבוסס באופן קלוש על חיי משפחתו של אישיגורו שהתגוררה בנגסאקי".

איך הגיב אישיגורו לסרט?

"הוא מאוד אהב את העיבוד. כמובן שהוא היה יועץ לתסריט וביקר בסט לא מעט וגם יעץ לשחקנים. בעיניי אישיגורו הוא מאסטר אמיתי, קראתי את כל ספריו ומאוד רציתי מזמן כבר לעבד ספר שלו לקולנוע. דיברנו רבות לפני שהתחלנו לצלם ולאט לאט התחלתי להבין אותו יותר ויותר. שאלתי אותו אם הוא רוצה שהקאסט יקרא את הספר והוא אמר שהם ממש לא חייבים כי הוא מבין שכל אחד יכול לפרש את הספרים שלו בדרך כזו או אחרת .התסריט גם לא מביא את הספר מילה במילה ואפשרתי לעצמי מעט חופש אומנותי".

נעשו בעבר מספר עיבודים לספריו של אישיגורו ("שארית היום", "לעולם אל תיתן לי ללכת"). האם נעזרת בעיבודים האלה? האם הם השפיעו עליך?

"לא אהיה אמיתי אם אגיד שלא, ראיתי את כל אותם עיבודים שהזכרת ויכול להיות שבתת-מודע שלי הם ישבו. יש למשל את הדמות של האדם המבוגר בסרט שלי שאמרו לי שמזכירה מאוד את הדמות של אנתוני הופקינס ב'שאריות היום'. אנשים עצורים שלא מסוגלים להביע את הרגשות שלהם (וגם ככה החברה היפנית היא סמל האיפוק)".

זו הפעם הראשונה שלך כבמאי בקאן?

"אכן ואני מרגיש כמו אליס בארץ הפלאות, הכל קורה כאן נורא מהר ויצא לי לפגוש הרבה יוצרים מרתקים".

דיברתי גם עם השחקנית פומי ניקאידו שמגלמת בסרט את סצ'קו, אישה מסתורית שגיבורת הסרט מכירה.

יש לי הרגשה שהדמות שלך בסרט היא אפלה וגם די עצובה. איך התכוננת לתפקיד? האם קראת את הספר?

"קראתי את הספר וממש נכבשתי בקסמו. כמו שהבמאי אמר, הדור שלי (אני בת 32) מכיר את התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה בעיקר משיעורי היסטוריה, שלא ממש אהבתי ללמוד, ולכן התפקיד היה מאוד מאתגר. היו לי קרובי משפחה רחוקים שחוו את ההפצצה, אז לקחתי מה שזכרתי מהחוויות שלהם וגם דיברתי עם הסופר לא מעט. הדמות שלי עצובה כי זו הייתה למיטב הבנתי תקופה של עצב גדול וגם אם יש בסרט שמחה זו תמיד בעיניי שמחה מהולה בעצב על מה שקרה בשנת 1945".

את כמו שאר השחקנים לבושים בצורה מרהיבה ולהפתעתי בבגדים מאוד צבעוניים כשאני דמיינתי את יפן אחרי המלחמה כמקום אפור. ספרי קצת על כך.

"בעיניי זהו סרט על זיכרון. אני לא בטוחה שכך התלבשו אז בנגסאקי אבל זהו הזיכרון של הגיבורים. השתדלנו לדייק מבחינת האופנה היפנית של אותה תקופה ומאוד נהניתי מכל התלבושות הססגוניות שכולנו לבשנו על הסט. מהתרשמותי נגסאקי בכללי היא עיר שמחה. היא ליד האוקיינוס, זו עיר חיה ובועטת ולכן הדימוי בסרט של שמחה שצמחה מהעצב נראה לי הכי מתאים לתאר את העיר אז בשנות ה-50".

להרגשתי זהו סרט מאוד מוקפד וכל תנועה בו של המצלמה ושל השחקנים מחושבת עד לפרט הקטן.

"בהחלט, בקריאה שלפני הצילומים דיברנו איפה כל חפץ יהיה מונח בדירות הגיבורים עד לפרט שבאיזו זווית כל כרית תהיה על המיטה. הבמאי הקפיד על כל דבר וזה חייב אותי להרבה דיוק בעצמי ולהרבה משמעת עצמית - לא היה מקום לאלתורים בכלל".

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

רון פוגל - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !