חדשות קולנוע וסרטים

"נכנסנו למקומות שלאף אחד אחר לא היה אישור להיכנס אליהם"

30/1/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

הסרט "על כלבים ואנשים" צולם בעוטף עזה חודש בלבד לאחר הטבח הנורא, כשהוא משלב בין שחקנית לסיפורים האמיתיים של האנשים. צלם הסרט זיו ברקוביץ' מספר בריאיון על חוויית הצילומים הלא שגרתית: "לא קורה הרבה שסרטים שאתה מצלם מצליחים להפתיע אותך''

סרטו של דני רוזנברג ''על כלבים ואנשים'' צולם בעוטף עזה במהלך נובמבר 2023 כחודש בלבד לאחר טבח השבעה באוקטובר ומשלב בין סרט עלילתי לתיעוד דוקומנטרי. "אף אחד לא תיעד את זה כמונו כי נכנסנו למקומות שלאף אחד אחר לא היה אישור להיכנס אליהם חוץ מאיתנו", מספר זיו ברקוביץ', צלם הסרט.

מה הוביל אותך לקחת חלק בהפקת הסרט, כשרוב האנשים במדינה עדיין ניסו לעכל את ההלם הראשוני של אירועי ה-7.10?

''אני מכיר את דני ואת איתי תמיר (מפיק הסרט) הרבה שנים, עבדנו יחד בהרבה פרויקטים אחרים. כשהמלחמה התחילה, כל תהליכי ההפקה והצילום בתעשייה קפאו ועצרו, גם הפרויקט שעבדתי עליו באותו הזמן. שמעתי לחישות ורחישות על סרטים שמצולמים על אירועי ה-7.10 בזמן אמת ואפילו קיבלתי הצעה להשתתף בצילומים של פרויקט כזה, אבל לא הבנתי איך אפשר לעשות את זה – לצלם סרט עלילתי על משהו שעדיין קורה, אז סירבתי.

כשדני פנה אליי, הוא אמר שהוא רוצה לצלם סרט שבו יש דמות שמבוססת על אירועים שהוא מכיר מאותו היום ושהיא הולכת, למעשה, 'לפגוש' את העולם האמיתי. זה דיבר אליי יותר, כי זה עוקף את הצורך לתסרט את המציאות שקורית, אלא מפגיש את הקולנוע התיעודי עם המציאות עצמה. הבנתי שאני יכול ורוצה להיות חלק מהפרויקט הזה כי אם אנחנו נפגוש אנשים אמיתיים מניר עוז ונצלם בקיבוץ בזמן אמת, לא תהיה הזדמנות שנייה כזו, ושלמעשה זה סוג של אוצר".

(אורי אבינועם בסרט "על כלבים ואנשים". צילום: זיו ברקוביץ')

כמעט סרט גרילה, "על כלבים ואנשים" שזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל חיפה צולם בקיבוצי העוטף כחודש לאחר ה-7 באוקטובר, כשגורלם היה עדיין בעלטה. אז יצא רוזנברג עם צוות מצומצם ושחקנית אחת - אורי אבינועם (שמאז הפכה גם לזוכת פרס אופיר) ועלילה בדיונית בלב טראומה אמיתית: דר, נערה שפונתה מקיבוץ ניר עוז, שבה בחשאי אל ההריסות כדי למצוא את כלבתה האובדת. בדרכה היא פוגשת בתושבי המקום האמיתיים (קשיש שניצל, גננת שמתאבלת על הגן שנשרף וכו') שמתמודדים בזמן אמת עם תוצאות האסון.

זה סרט ייחודי שמשלב קולנוע מתוסרט ועלילתי וקולנוע תיעודי שקורה בהווה. איך עבודת הצילום שלך הושפעה מכך?

"אני קורא לסרט הזה 'היברידי'. בסרט תיעודי לא משחזרים ומצלמים מחדש סיטואציות שקרו ספונטנית בזמן הצילום. במקרה הזה, הגענו למציאות שעדיין קורית מול העיניים, אבל הייתה לנו שחקנית אז גם כשהמציאות דפקה בדלת, יכולנו עדיין לשחק עם זה ולתעד את הכל בצורה שונה מהרגיל. למשל, בסצנות עם נתן, שהוא אדם אמיתי שהדמות הכתובה של דר פוגשת, הוא מספר את האמת שלו ואת מה שקרה לו במציאות, אבל יכולנו להגיד לו ''בוא נצלם את זה שוב מזווית שונה'. הפורמט איפשר לנו 'לביים' אותו כאדם אמיתי כדי להעביר מסרים מסוימים ולתת דגשים על אירועים כאלה ואחרים במסגרת מה שהוא חווה. היכולת הבימאית של דני לעשות זום אאוט על הסיטואציה מאפשרת לתפור את העולם האמיתי עם התסריט בצורה מאוד מיוחדת". כמה הצלחת להבין בזמן אמת איך מתנהלים בתוך כאוס שמתפתח מרגע לרגע? איך מקבלים החלטות מקצועיות בזמן אמת במצב כזה?

''אני בעולם שלי כצלם מעצב את העולם. יש ארט, יש עיצוב דמויות, עיצוב חלל. בסרט הזה השתדלנו לא לגעת בשום פרט כדי להיות חלק מהמציאות ולא לשנות אותה. בנוסף, יש אמון מלא ביני ובין דני, ואנחנו ידענו בדיוק מה אנחנו רוצים, ויותר חשוב מזה - לא רוצים לראות, במיוחד בסיטואציה כזו. יש גם החלטות ספונטניות שהלכנו איתן באותו הרגע, ובגלל שהניסיון והביטחון המלא אחד בשני הובילו אותנו, הן עבדו טוב למרות אי-הוודאות".

הסרט כולל סצנה שבה הכתבים בחדשות מתדיינים על מה וכמה מהתוכן מותר וראוי לשדר. כמה יצא לך להתחבט בנושא הזה במהלך הצילומים?

''היה מצב שבו נכנסנו לגן ילדים בבארי, והורדתי את המצלמה. אמרתי לדני שאני לא יכול לצלם - לא תהיה פה שום סצנה ושום צילום. יש רגעים שבהם לא חייבים לראות את הכל לפרטי פרטים בצורה הכי גרפית. לפעמים אפשר למצוא זווית מעניינת, מבחינה פיזית ומבחינת הסיפור, שמעבירה את גודל האסון רק על ידי זה שרואים את התמונה הכוללת - בית מרוסק שמצולם רק מבחוץ, למשל. התיעוד צריך להיות חכם ולא תמיד הכי מילולי שיש".

מה הוביל אותך להחלטה ליצור זווית של ישות שמשקיפה מהצד בעזרת המצלמה?

''בגלל שהצוות היה מצומצם מאוד, אמרתי לדני שאנחנו צריכים לצלם בעזרת המצלמה הכי קטנה ואיכותית שנוכל למצוא. אז יצא שצילמתי במצלמה שלא השתמשתי בה אף פעם לפני כן, מה שאיפשר לי לחבר אותה ממש לכתף שלי ולהיות חלק ממני. ברגע שהמצלמה היא חלק בלתי נפרד ממך, היא הופכת לישות נוספת שנוכחת בחלל. רציתי להיות העין של הצופה שמביטה על הסיטואציה בצורה דינמית. כשיש צבע אדום, המצלמה רצה יחד איתי".

מה בעיניך חשיבות הצילום והתפקיד שלך כצלם בפרויקט הזה?

''היה לי חשוב מאוד קשוב לדני כדי שנוכל לבנות יחד את החזון הזה. הוא לא היה רגיל כמו בכל סרט אחר שבו מתכננים הכל קדימה. בגלל שאתה עצמך בשוק ממה שאתה רואה, היה לי חשוב שנראה את הדמות בחלל הרחב - למשל כשיש שוטים ארוכים של הדמות הראשית הולכת על רקע הבתים השרופים. רציתי 'ללכת איתה' ולחפש את הכלבה יחד איתה, אבל מזווית רחוקה, כדי שנוכל להבין את החוויה שלה במרחב הזה. יש רגעים בחיים שבהם אין לנו כלים אלא אלה המוכרים לנו כדי להתמודד עם המציאות והכלי שלי ושל דני הוא הצילום דרך העדשה. זה הכלי שלנו להתמודד עם מה שקרה וגם להשפיע על העתיד".

(זיו ברקוביץ' מאחורי הקלעים של הסרט עם אורי אבינועם)

מה חשוב לך שאנשים ידעו על הסרט הזה?

''אני רוצה לדבר על הבמאי של הסרט, דני. הוא עשה דבר גדול מאוד בפרויקט הזה - הוא לקח סיכון בהתמודדות עם סיפוריהם האישיים של האנשים משני צידי הגבול, והדרך שבה הוא הצליח לספר את הסיפורים האלה היא דרך מלאת אהבה וחמלה. הוא מתייחס אליהם דרך חיה, כלב, והופך את זה לרפלקציה עלינו. זה דבר גדול. לא קורה הרבה שסרטים שאתה מצלם מצליחים להפתיע אותך''.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

ריטה גוטין - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !