הסרט "אהבה במשפט" מגיע להקרנות בבתי הקולנוע שפתוחים בישראל לאחר בכורה בפסטיבל קאן ועוסק בעולם הקיי-פופ ובמחיר שמשלמים הכוכבים הצעירים עבור התהילה. רון פוגל ראיין את הבמאי קוג'י פוקאדה על הצד האפל של התעשייה הזוהרת
טקס האוסקר האחרון נתן את הגושפנקה הסופית לכך שהקיי פופ, סגנון הפופ הדרום-קוריאני, כבש סופית את העולם. הזכייה של הסרט "ציידות השדים של הקיי פופ" בפרס סרט האנימציה ובשיר הטוב ביותר ("גולדן") הבהירה כמה מאוהב העולם במוזיקה שמגיעה מהמזרח.
ביפן, בדומה לדרום קוריאה, יש תעשייה שלמה שגם היא מורכבת מכוכבי פופ צעירים. המוזיקה שהם שרים ורוקדים לצליליה מכונה ג'יי פופ, כלומר פופ מיפן. הג'יי פופ פופולרי מאוד ביפן ומתחרה בקיי פופ על הצלחה אצל הקהל המערבי. אבל מעבר לזוהר - מה מסתתר מאחורי התעשייה המשומנת הזו? בדיוק כך עושה סרטו של הבמאי היפני הנהדר קוג'י פוקאדה "אהבה במשפט", שהוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל הסרטים האחרון של קאן במסגרת "קאן פרמייר" והוקרן גם בפסטיבל הקולנוע האחרון בירושלים.
הסרט המבוסס על מקרה אמיתי עוסק במאי, כוכבת פופ יפנית עולה, העומדת בפני פריצת הדרך הגדולה שלה כאשר היא מתאהבת באופן בלתי צפוי. בתעשייה שבה על זמרות צעירות לשמור על תדמית מושלמת, אהבה היא טאבו. כשהקשר נחשף, הסוכנות שלה נוקטת צעדים קיצוניים ומובילה אותה לבית המשפט בשל סעיף "איסור אהבה" בחוזה.
אני מצאתי בסרט המון רגישות והכרתי לראשונה עולם שעל פניו נראה נוצץ וזוהר, אך מלא יצרים ובעיקר ברצון לעשות הרבה כסף. עולם שבו גם כוכבים גדולים הם בעצם רק ברגים במכונת הייצור של חברות המוזיקה הגדולות ותאבות הבצע. נפגשתי עם הבמאי בקאן לשיחה על מוזיקה, אהבה והתבגרות ביפן.
איך הגעת לביים את הסרט?
"התחלתי עוד ב-2015 כששמעתי בחדשות שהייתה כוכבת פופ צעירה בת 17 שנתבעה על נזקים בגלל שהפרה את החוזה שלה. זה היה מאמר קטן בעמוד צדדי בעיתון. התחלתי להתעניין בנושא של החיים האישיים של אותן כוכבות ואז גם תנועת ה-MeToo הגיעה ליפן ובסוף התחלתי לפתח את הסרט".
הסרט שלך מסתכל על סצנת הקיי פופ באופן מאוד רציני וריאליסטי. מדוע בחרת להראות את הצד האפל של התעשייה?
"מהרגע שקראתי את המאמר ב-2015 הרגשתי שמשהו ממש לא תקין בתעשייה הזו שמייצרת כוכבי פופ בסרט נע. אני מקווה שהסרט שלי יעורר שיח על המחיר שמשלמים אותם צעירים שתמורת תהילה מתנתקים ממשפחותיהם וממש נהפכים לעבדים בתעשייה. זה גם קצת מזכיר את תעשיית הדוגמנות. אורך החיים של להקה כזו הוא מאוד קצר ולכן מקפידים 'לסחוט את הלימון' הזה כמה שיותר מהר".
נושא אלילי הנוער הוא היום די ייחודי כיום ליפן ולקוריאה ורוב להקות הבנים במערב כבר לא פעילות. מה רצית להעביר בסרט לקהל הרחב?
"בסופו של דבר התמות של הסרט שלי הן אוניברסליות. אהבה צעירה, אהבה מול קריירה והרצון להצליח בכל מחיר - אלו נושאים שרלוונטיים ונוגעים לכולנו בעולם המודרני".
מה הגיל הממוצע של חברי הלהקות האלו ביפן?
13-14" ועד 20, ואז אתה כבר נחשב בוגר מדי. לקחתי שחקניות בנות 17 עד 27 כי רציתי להוסיף עומק לדמויות וחשבתי ששחקניות בנות 13 ו-14 פחות יבינו את האפלה שרציתי שתשרה על הסרט".
אתה מציג בסרט איך המנהלים של בנות הלהקה ממש רודים בהן ויש להם שליטה מוחלטת על החיים של הבנות. אלו סצנות בוטות שחשתי אפילו אי-נוחות לצפות בהן. האם יש כאן הקצנה של המציאות?
"לצערי מה שמשתקף בסרט הוא אמיתי לחלוטין. אפילו לא הייתי צריך לעשות מחקר בשביל התסריט. אלו דברים ידועים ומוכרים ביפן. דברים שמופיעים בכל סרט תעודה שנעשה על הג'יי פופ. אני חושב שאפילו עידנתי את הדברים בסרט. השליטה על אותם חבר'ה צעירים היא מוחלטת. שים לב שבסרט כמעט ואין נוכחות הורים, כשהמנהלים בעצם הופכים לאמא ולאבא של אותם כוכבי פופ צעירים".
מדוע בחרת שגיבור הסרט ומושא האהבה של הגיבורה יהיה גם הוא מתעשיית הבידור ולא מחוץ לתעשייה?
"הגיבור הוא פרפורמר מהסגנון הישן - פנטומימאי וקוסם, הוא יוצר לבדו ומופיע לבד והוא מהווה את תמונת הנגטיב לעולמם של הטין איידולס שכולם חלקים ממכונה וממערכת משוכללת שלא משאירה דבר ליד המקרה".
הלהקה בסרט מאוד טובה ומשכנעת, איך עבדת להשיג זאת?
"עשיתי עבודת מחקר מקיפה - גם בקרב סוכנויות וגם בקרב אומנים צעירים. לגבי המוזיקה, השירה והכוריאוגרפיה של הריקודים - מי שכתב איתי את התסריט עבד בזמנו בתעשייה ונעזרתי בו כדי לשכור את אנשי המקצוע הטובים בתחום. חוץ מזה מי שמגלמת את הגיבורה הראשית הייתה בעברה טין איידול".
אתה פותח את הסרט בחשיכה, ממשיך לאור ומסיים בזריחה. למה בחרת לעשות זאת?
"הסרט שלי בסופו של דבר הוא על התעוררות ועל יציאה מהחושך לאור. הזמרת שמבינה מה באמת חשוב לה. רציתי לחגוג כמה שאפשר את השינוי שחל בגיבורים ומעבר מחושך לאור נראה לי דרך טובה לעשות זאת".