חדשות קולנוע וסרטים

"רק כשסיימתי את הצילומים של 'העיר הזאת' הבנתי מה זה לעשות סרט"

27/7/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

אחרי ההצלחה של "העיר הזאת", עמית אולמן עיבד הצגת היפ הופ נוספת לסרט חדש שעלה בקולנוע - "תיכון מגשימים". בריאיון הוא מספר על הדרך הארוכה מהבמה למסך, תהליך הפקת הסרט והבחירה לפנות את הבמה לדור השחקנים הצעיר

עבור חובבי הראפ וההיפ-הופ הישראלי, היצירות שנוצרו בתיאטרון האינקובטור על ידי עמית אולמן (פדרו גראס), עומר הברון (ג'ימבו ג'יי) ועומר מור (איציק פצצתי) הן כבר מזמן בגדר קאלט. זה התחיל ב"העיר הזאת", אופרת הראפ הבלשית שעלתה על הבמות ב-2012 וזכתה ב-2023 לעיבוד קולנועי עטור שבחים שקטף ארבעה פרסי אופיר והמשיך ב"תיכון מגשימים", המחזמר המצליח שעלה לראשונה ב-2016.

כעת, מגיע גם תורו של "תיכון מגשימים" לעשות את המעבר למסך הגדול עם דיאלוגים מחורזים. במרכז העלילה עומד יואב (אמיר בנאי), נער שגדל עם אם חד-הורית שנאבקת לפרנסתם. לאחר מעבר דירה ואחרי שחנן (יונתן הורנצ'יק), מלך השכבה, משפיל אותו בקרב ראפ, יואב נחוש להוכיח את עצמו ולזכות בליבה של מלכת השכבה מאיה (יעל שלביה). הוא נעזר בחמורבי (עמית אולמן) - ראפר עבר אגדי שעובד בקיוסק הבית ספרי ועוזר ליואב להפוך מדחוי לכוכב באטלים בלתי מעורער.

לקראת עליית הסרט לאקרנים, ישבתי לשיחה עם עמית אולמן - היוצר, הבמאי, התסריטאי והשחקן שגם מגלם את חמורבי על הדרך הארוכה מהבמה למסך, תהליך הפקת הסרט והבחירה לפנות את הבמה (ואת המיקרופון) לדור השחקנים הצעיר.

(מתוך הסרט "תיכון מגשימים". צילום: מישה פלטינסקי)

איך נולד הרעיון ל"תיכון מגשימים"?

"זה התחיל מסצנה, מכמה שורות. זה היה כש'העיר הזאת' ממש יצאה. ג'ימבו הביא כמה שורות של תיכוניסטים ואמרתי שמגניב לפתח את זה לסצנה. הכל התחיל ממנה, זה היה רעיון מגניב ואמרתי: 'יאללה, זה הז'אנר הבא שנעבוד איתו'. אני מאוד אוהב לקחת ז׳אנרים ולפרק אותם. זה התחיל ב׳העיר הזאת׳ שניסינו ליצור אופרת ראפ, אבל חלק גדול מהתהליך היה להכיר הרבה יותר את הז'אנר הבלשי והפילם-נואר ואז לשחק עם זה. ב'מגשימים' זה אותו עיקרון: לקחת את הז׳אנר, לפרק אותו, לשחק עם הדברים הכי כיפיים שבו ולנסות לייצר מזה יצירה מוזיקלית ופואטית".

מה היווה לך השראה בעבודה על "תיכון מגשימים"?

"הרבה סרטים. הרבה פעמים כשאני נתקע, גם בכתיבה אבל גם במוזיקה ובבימוי עצמו, אני חוזר לרפרנסים, לסרטים, איך הם צילמו את זה שם. הרבה סצנות בסרט, הן לא שם בכדי, הן קיימות בסרטים אחרים. הגדולה של הסרט הוא שהוא אוסף את הכל ביחד. מבחינת דברים ספציפיים, יש את 'ילדות רעות', 'לעולם אל תיכנע', 'קראטה קיד' כמובן, 'אמריקן פאי', 'יש לה את זה', '10 דברים שאני שונאת אצלך'. סרטי תיכון של תחילת 2000, סוף שנות התשעים, שאני גדלתי עליהם".

חזרת לעבוד על "תיכון מגשימים" כדי לעבד אותו לסרט. היה משהו חדש שגילית על היצירה בעקבות התהליך? "יש מעין חזרה לחומר והסתכלות עליו מחדש כשבאים להפיק את הסרט. אחד האתגרים היה לשמור על רוח הנעורים שיש בו. יש המון דברים שהייתי כותב היום אחרת אבל הטקסט המקורי כתוב באופן מאוד צעיר ולא דופק חשבון, זה גם בא ליהנות ומשלב תובנות עמוקות. האתגר היה לשמור על העומק לצד רוח הנעורים.

העיבוד לתסריט קיים כבר הרבה שנים - הגיל של התסריט הוא בערך הגיל של ההצגה. כבר כשהיא עלתה התחלתי לנסות להפיק את זה כסרט. במשך חמש שנים ניסיתי להשיג לזה מימון, בסופם הבנתי שלא נשיג את התקציב שצריך וירדתי מזה. אז התפניתי באמת ואמרתי שנעשה עיבוד קולנועי ל'העיר הזאת'. היה אפשר לעשות את זה בפחות כסף. יצאנו לדרך עם תמיכה של מימון המונים, מה שלא יכולנו לעשות עם 'מגשימים', שהיה פרויקט גדול מדי. המסע ל'מגשימים' עבר דרך 'העיר הזאת '- אחרי שהעיבוד הקולנועי של זה יצא, כבר היה קצת יותר קל לבקש תמיכה לעיבוד שלו.

כשאתה מסתכל על התוצאה, אתה מרגיש שהצלחת בזה?

"כן, הרבה בזכות השחקנים שהביאו רוח צעירה, הדביקו אותי בתשוקה והרימו אותי. עבור רבים מהם זה סרט ראשון, והם חגגו את זה. אני חושב שיש בסרט ממש רוח נעורים".

יש משהו שלמדת מההפקה של "העיר הזאת" ויישמת כאן?

"המון דברים. רק כשסיימתי את הצילומים של 'העיר הזאת' הבנתי מה זה לעשות סרט. אז ב'תיכון מגשימים' באתי גם יותר מוכן ועם דרישות לגבי איך אנחנו צריכים לעבוד. חלק יכולתי ליישם, חלק לא. כי גם אם אני רוצה משהו, עדיין אין לנו את המשאבים לעשות את זה בדיוק כמו שאני רואה את זה. ברמה האמנותית, המשכתי לפתח את הרעיונות מ'העיר הזאת' ולראות איך ראפ יכול לעבוד בקולנוע, איך בונים סצנה ששרה ורוקדת".

ב"העיר הזאת" ראינו אותך ואת ג'ימבו ג'יי בתפקידים הראשיים, אותם גילמתם בהצגה. ב"תיכון מגשימים" בחרתם ללהק שחקנים צעירים. מה עמד מאחורי ההחלטה?

"שאנחנו כבר לא נראים בני 18. במקור, כשהתחלתי לעבוד על זה, רציתי לשחק את הנער. בהצגה שיחקתי את חנן, המלך של השכבה, וגם את אפי - שהוא בדיוק הפוך, הכי אנדרדוג בשכבה, ואת חמורבי. היו בזה רגעים לא פשוטים של ויתור: 'אני מוותר על הנעורים האלה, והם ישחקו את זה ואני אשחק את המבוגר, את האבא'. אז יש פה איזה תהליך כזה גם של התבגרות. בסוף אין מה לעשות, הזמן עובר".

השחקנים הראשיים בסרט לא מגיעים במקור מעולם הראפ. איך נראה תהליך העבודה איתם?

"מראש זה היה תנאי סף לכל מי שנכנס לסרט, בחנתי אם הוא יודע לשחק בקצב. ביקשתי קטע ראפ או שהאודישן לדמות יבוצע על גבי פלייבק עם קצב. זה מן הסתם הוריד הרבה אפשרויות - היו כל מיני אנשים מאוד טובים, אבל חוש הקצב פחות היה שם ואין את הזמן ללמד את זה מאפס. לכל מי שנכנס בסוף היה את החוש הבסיסי, זה לא שעכשיו לימדתי אותם לעשות ראפ - הם יודעים. בעבודה איתם ניסיתי לעזור בניואנסים, כמו שהדמות שלי עושה. כמו שהיא מאמנת ראפרים, הייתי מאמן ראפרים גם כבמאי".

בסרט יש הופעות אורח. איך הליהוק שלהן עובד?

"אלו ליהוקים שאני מודע למטען התרבותי שלהם, וזה חלק מהכיף - לתת דמות למישהו שמותאמת לפרסונה הספציפית שלו. זה מבוסס על אנשים שאני מכיר את היכולות שלהם וחושב שהם מתאימים. זה הפאן בסרט ראפ - לעשות כבוד למוזיקאים".

(עמית אולמן. צילום: ירדן ביידר)

אתה גם מביים את הסרט וגם מגלם בו את דמותו של חמורבי. איך נראה המעבר בתפקידים בתוך הסט?

"זה ביחד. אני ממשיך להיות הבמאי כשאני נכנס לדמות, אני רק קצת יותר סומך או מסמיך אנשים אחרים לראות שהכל קורה טוב. זה פשוט לוקח קצת יותר זמן. אני מסיים טייק ואני רוצה לראות איך הוא יצא, אם זה הכיוון הנכון. מקסימום אני אומר 'קאט, בואו נעשה חדש'".

היפ-הופ וספוקן וורד נתפסים הרבה פעמים כמאוד בימתיים. איך לדעתך זה מצליח להתחבר עם הקולנוע?

"מבחינתי זה נפגש באופן טבעי. היצירה הזו היא קודם כל יצירה של מילים ולחן. הבמה והצילום מגיעים כדי להוסיף עוד רובד בלי להפריע לרובד הראשון של המילים והלחן. על הבמה היה מפגן של וירטואוזיות ביכולת להביא עשרה אנשים שמספרים את כל הסיפור. בסרט זה דומה - רק ששם הייתה לי הזדמנות להוסיף המון פרטים, להשלים וליצור עולם רחב יותר".

איך נראתה העבודה על תסריט שכולו בחרוזים?

"כמו עבודה על תסריט רגיל, רק שמתייחסים לחריזה. היא נותנת תבנית שגם מגבילה אבל גם מאוד עוזרת. זה יוצר יותר עבודה לתסריטאי מבחינת הדאגה שדברים יתחרזו. אבל מצד שני, החריזה מקלה על התלבטויות כי הכל חייב לשבת על תיבות ולהתחרז. לפעמים זה מוביל אותך לשורה שלא חשבת עליה, אבל זאת המילה שמתחרזת ופתאום זה מעניין שזאת דווקא השורה הבאה".

בעבר הראפ וההיפ-הופ נתפסו כתרבות שוליים. איך זה מרגיש לראות את הז׳אנר מגיע לבתי הקולנוע וללב המיינסטרים?

"אני מאוד גאה בזה ומבחינתי זה טבעי שזה יהיה במיינסטרים כי זו מוזיקה טובה וזה מה שאני שומע ואוהב. מגניב לראות חבר'ה שגדלתי איתם ממלאים אולמות ומפתחים קריירה מצליחה סביב ראפ. הגיע הזמן. הז׳אנר התפתח ועבר איזו דרך - כל דור לומד מקודמו".

איך אתה מתמודד עם הלחץ מול עצמך ומול הציפיות כשאתה ניגש לעבוד על יצירה?

"משתדל לשים את זה בפרופורציות הנכונות, שזה יניע אותי להיות חרוץ ולהתאמץ יותר, ולא שיוריד או ייאש אותי. בכלל, כל העבודה היא משחק בין החלומות והפנטזיות שלך לבין המציאות. במעבר הזה אתה לומד גם איך להתפשר ואיך לעשות את זה בצורה הכי טובה. האתגר הוא לעשות את הכי טוב שאתה יכול, בלי שהלחץ יוריד אותך".

אחרי ש"העיר הזאת" ו"תיכון מגשימים" עשו את המעבר למסך הגדול, יש לך כבר מחשבות או תוכניות לעיבוד הבא, או שהצעד הבא יהיה כתיבה ישירה לקולנוע?

"קודם כל, יש לי את ההצגה השלישית בטרילוגיה, 'גיבור', שהיא אופרת ראפ ומחווה לסרטי מד"ב וגיבורי על ואולי גם אותה אעבד לתסריט. אבל אולי זה יהיה משהו אחר לגמרי. בסוף התהליך הזה מאוד מתיש, וצריך לנוח אחריו".

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

שני מילרד - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

רלוונטי