כבר 30 שנים שהמחזאי והקולנוען הבריטי-אירי מרטין מקדונה מעטר את הבמה והמסך הגדול בסיפורים אבסורדיים, מקאבריים אך תמיד עם נשמה. רגע לפני שסרטו האחרון, "סוס פרא תשע", מגיע אלינו לאקרנים אחרי בכורה בפסטיבל ונציה, ניסינו לקבוע מהו הדירוג האולטימטיבי של סרטיו? ובאיזה מקום עומד הסרט החדש?

5. שבעה פסיכופתים (2012)

מראשית שנות ה-2000 ועד ימינו, ביים מקדונה רק 5 סרטים באורך מלא, לצד סרטו הקצר זוכה האוסקר "Six Shooter". אולי הסיבה שהקולנוען לוקח את הזמן בין יצירה אחת לשנייה הפכה את הפילמוגרפיה שלו לנטולת "סרטים גרועים" של ממש. למעשה, רבים היו מייחלים לעשות את סרטו "הכי פחות טוב" של מקדונה, "שבעה פסיכופתים" מ-2012. אחרי הכל, זוהי יצירה עם הומור בועט, רגש אותנטי והופעה מוזרה ושובת לב מצד חביבו של מקדונה, סם רוקוול – הראשונה מבין רבות יחדיו. אך מה בכל זאת לא עובד?

במעין מדיטציה על חרדותיו שלו כיוצר, מקדונה מביא ב"שבעה פסיכופתים" את סיפורו של תסריטאי אלכולהוליסט (קולין פארל) שמתקשה לכתוב תסריט על – לא מפתיע – שבעה פסיכופתים. אחד מהם הוא דווקא חברו בילי (רוקוול), שמסבך את חברו ואותו כשהוא נתקל בשלל טיפוסי קצה אחרים מלוס אנג'לס – מאפיונר שאובססיבי לכלבה שלו (וודי הרלסון), מטורף חובב ארנבים (טום ווייטס), לוחם "וייטקונג" לשעבר שנחוש להשיג נקמה (לונג נגויין) וכריסטופר ווקן בצורתו הכריסטופר ווקן-ית ביותר עד כה. אולי דווקא עומס הרעיונות בסרט בן פחות משעתיים הוא הדבר המכביד על היצירה, שמתקשה להתרומם מעבר לסך חלקיה, אך זהו עדיין סרט מסקרן במיוחד.



4. שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי (2017)

הסרט אודות אם (פרנסס מקדורמנד) המתאבלת על רצח בתה המתבגרת ויוצאת בקמפיין ציבורי נגד השריף המקומי (וודי הרלסון), נותר עד היום לסרטו הנודע ביותר של מקדונה. אחרי הכל, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" כבש את עונת הפרסים של 2017, כשזכה ב-5 פרסי באפט"א, 4 פרסי גלובוס הזהב ובשני פרסי אוסקר (מתוך 7 מועמדויות) – השחקנית הראשית למקדורמנד (בזכייתה השנייה מתוך 3) ושחקן המשנה לסם רוקוול, כאן כשוטר גזען וחשוך.

עדיין, דבר מה אובד בהומור השחור הקסום של מקדונה ברגע שזה עובר ליצירה אמריקאית (מלבד הסרט הבא ברשימה), וכאן נדמה שהבעיה זהה. "שלושה שלטים" מניח את הסיפור האנושי הקטן בצד כדי ללהטט בין סוגיות אמריקאיות הרות גורל, שמלוות את האומה כבר שנים – מתחים בין-גזעיים ושחיתות שלטונית/אכיפה בררנית; למרות זאת, דמויותיו של מקדונה מתהדרות באופיין הגועלי והוא לא מנסה לרגע להפוך אותן להרואיות. מה שנותר היא מעשייה אבסורדית על המשמעות מאחורי צדק ונקמה.

3. סוס פרא תשע (2026)

סרטו האחרון של מקדונה אמנם חש איטי ומדיטטיבי הרבה יותר מיצירותיו הקודמות, לפחות אלו האמריקאיות – אך זו מתבררת כהחלטה כבירה. "סוס פרא תשע" הוא לא רק סרט שעוסק בפאנצ'ים מדויקים ובכנות בלתי מתפשרת בנושאים כמו מאצ'ואיזם, דטרמיניזם, אוטוריטריזם, נאמנות וההיסטוריה האפלה והמתמשכת של יחסי החוץ (והפנים) של ארצות הברית. למרות שהוא מתרחש ב-1973, זהו ככל הנראה סרטו האקוטי והרלוונטי ביותר שיצר מקדונה עד היום, וקשה שלא לשוב ולהיזכר בו אחרי הרבה הצפייה בו.

אך גם אם נוטלים ממנו את הקונטקסט הפוליטי, זהו "באדי קומדי" עצוב ומהורהר במיטבו, כפי שרק המחזאי הבריטי-אירי מסוגל לו. ג'ון מלקוביץ' בהופעה פנומנלית כסוכן CIA רב פעלים שמאס בקיומו, וסם רוקוול מוריד במעט את נטיותיו האקסצנטריות כדי לתמוך בחברו בהופעה כובשת.



2. ברוז' (2008)

במובנים רבים, "סוס פרא תשע" הוא למעשה הערת שוליים - או מבט רפלקסיבי – לסרט הביכורים של מקדונה מ-2008, "ברוז'". גם כאן (במה שיבסס את האווירה והעלילה הנהוגה ביצירותיו של הבמאי) מחכים באתר ציורי, הפעם העיר ברוז' שבבלגיה, שני מתנקשים איריים – האחד צעיר (קולין פארל), השני מבוגר יותר (ברנדן גליסון) להוראות מצד מפעילם (רייף פיינס).

בתסריט שהפך לפריט חובה בבתי ספר לתסריטאות או זה שהניב אינספור ציטוטים אייקונים, גדולתו של מקדונה היא דווקא במה שהוא לא עושה: מבזבז רגע או נופל לקלישאות. עם עלילה שמתעסקת ברובה בציפייה לאקשן, או בתחושות האשמה שלאחר אירוע טרגי, היוצר אינו נמנע מהומור פאנצ'י או רגעים ביזאריים (למי שמעוניין לראות את קולין פארל מכה ננס במכת קראטה – זה הסרט עבורכם), אבל לא מאיץ בהתרחשות, אלא נותן לה להיפרס מולנו. התוצאה הומאנית ומסקרנת לא בגלל מה שהיא מראה לנו, אלא בגלל הרעיונות שטמעה בראשנו.

רוחות אינישרין (2022)

האם אי פעם ראיתם סכסוכים גיאו-פוליטיים ארוכי שנים ועקובים מדם כפרידה זוגית, רק בקנה מידה גדול יותר? ב"רוחות אינשירין" ("The Banshees of Inisherin"), מרטין מקדונה לא מצליח רק לגרום לקונספט התמוה הזה להרגיש כה אפקטיבי, אלא שבמגע של קסם מבין לפרטי פרטים את שורשיה הקטנוניים וחסרי הפשר של צדה האפל של ההיסטוריה האנושית. התוצאה היא אחד מהסרטים הטובים ביותר של העשור האחרון, ובכלל.

מה שהחל כעוד רעיון לפרק בסדרת המחזות שלו על איי אראן האיריים, "רוחות אינישרין" מציב שני חברים – שוב פארל וגליסון, במרחק 14 שנים מפגישתם האחרונה – באי אירי פיקטיבי בראשית שנות ה-20, לקראת סוף מלחמת האזרחים האירית. יום אחד מחליט אחד החברים (גליסון) לפרק במפתיע את השותפות; אם ידידו התמים (פארל) ינסה לשוב ולהתחבר אליו, הוא מאיים, יחתוך את אצבעותיו. חייו של האחרון רק הולכים ומאבדים שליטה כשהוא מגלה שאחותו (קרי קונדון) מתכננת לעזוב את האי וכשלחייו נכנס נער קל-דעת (בארי קיוגאן). עם עלילה מלנכולית וטרגית, שמעדיפה רגעים מהורהרים מקומדיה ישירה (אך עדיין, כלל לא מתעלמת מזו), סרטו של מקדונה הוא דוגמה לעשייה קולנועית רודפת, שמצווה עלינו לצחוק על צער הקיום שלנו ולתהות האם שמירה על קודים חברתיים עוזרת לנו בחיים.

דניאל עמיר - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות