שמונה שנים אחרי "בערה", לי צ'אנג-דונג חוזר עם דרמה שזכתה בפרס הגדול של חבר השופטים בוונציה, נבחרה לייצג את דרום קוריאה במרוץ לאוסקר ועלתה לנטפליקס. בריאיון לרון פוגל מספרים הבמאי וארבעת הכוכבים על הדילמות בסט, על החיים אחרי פיטורים ועל סצנה אחת בים שצולמה בטייק אחד
מבחינתי, הסרט הטוב ביותר שאפשר לראות כרגע נמצא בנטפליקס. "אהבה אפשרית", סרטו הארוך הראשון של לי צ'אנג-דונג מאז "בערה" מ-2018 הגיע לשירות הסטרימינג השבוע אחרי שזכה באריה הכסף, הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ונציה ולאחר שדרום קוריאה בחרה בו כנציג שלה למרוץ לאוסקר לסרט הבין-לאומי הטוב ביותר.
הסרט מפגיש בין שני זוגות. מי-אוק (ג'ון דו-יון) ובעלה הו-סוק (סול קיונג-גו) מגדלים את בנם הצעיר ומנסים להסתגל לחיים אחרי פיטוריו. בהלוויה הם פוגשים את יה-ג'י (צ'ו יו-ג'ונג), במאית תיעודית שעובדת על סרט על עובדים שפוטרו, ואת בעלה האמיד סאנג-וו (זו אין-סונג). העבודה על הסרט מקרבת בין הזוגות, אבל ככל שהם מבלים יותר זמן יחד, הפערים ביניהם נעשים קשים יותר להתעלמות.
במלון אקסלסיור בלידו של ונציה פגשתי את לי ואת ארבעת השחקנים הראשיים לריאיון בלעדי לעיתונות הישראלית. לי, שהיה סופר לפני שעבר לקולנוע וכיהן כשר התרבות והתיירות של דרום קוריאה, חתום על "פפרמינט קנדי", "אואזיס" ו-Secret Sunshine. מעל כולם עומד בעיניי "בערה", כתב החידה המופלא שלו, שהותיר אותי עם לא מעט שאלות גם אחרי שהסתיים.
עברו שמונה שנים מאז "בערה". עבדת על פרויקטים אחרים בזמן הזה, או שלקח ל"אהבה אפשרית" הרבה זמן להתבשל?
"עבדתי על הרבה פרויקטים. חלקם נזנחו וחלקם נדחו. בסופו של דבר עבדתי על 'אהבה אפשרית' מ-2024".
כמי שכיהן כשר, אתה אופטימי לגבי היכולת של הממשלה להתמודד עם הפערים שאתה מציג בסרט ועם השינויים בשוק העבודה, גם על רקע כניסתה של הבינה המלאכותית?
"אני חושב שאני אדם אופטימי מטבעי. אנחנו כחברה צריכים לדאוג לחלשים ולדאוג שקולותיהם של המקופחים יישמעו. כיוצר קולנוע יש לי את האפשרות להשמיע קול ולהדהד את הדברים שמפריעים לי, כמו המצב הבעייתי מאוד של שוק העבודה בקוריאה ואוזלת היד בכל הנוגע לדאגה למובטלים".
הו-סוק אומר בסרט שהוא מאוכזב מהמערכת. זו גם התחושה שלך?
"אני חושב שהרבה מאוד עובדים היום מאוכזבים ממקום העבודה שלהם, שבו יש להם פחות ופחות זכויות ויותר חובות. גיבור הסרט חש נבגד ומרומה על ידי המעסיקים וגם על ידי חבריו, שדיברו איתו על סולידריות. מתברר לו שבעצם כל אחד דואג לעצמו, ומי שחזק וחושב רק על עצמו מצליח".
כשהסרט עובר לאחוזה של הזוג העשיר, הוא נעשה אפל יותר. איך בנית את המעבר הזה?
"ככל שהסרט מתקדם, מתחדדים ההבדלים בין שני הזוגות. זה מגיע לכדי פיצוץ מהרגע שעוברים לשחק במגרש של העשירים, באחוזה שלהם, שמדגישה את הבדלי המעמדות בין הגיבורים".
לי חשב על הפער הזה גם בבחירת התלבושות. "היום קשה להבדיל בין מעמדות גם בלבוש. אבל יש הבדלים במחיר של מותגים מסוימים. לכן הלבשתי את הבעל העשיר ואת אשתו בבגדים נוחים שמרמזים על עושר ועל מותגי עילית".
באיזה מעמד גדלת? והאם יש משהו ממך דווקא ביה-ג'י, הבמאית העשירה שמצלמת את מי שחיים אחרת ממנה?
"נולדתי מיד אחרי סיום מלחמת קוריאה ואלה היו זמנים קשים מאוד. המשפחה שלי הייתה ענייה מאוד. גם היום, כשאני במאי סרטים ידוע, אני לא רואה בעצמי אדם עשיר, אבל לא חסר לי דבר. עד היום הזהות שלי מורכבת במידה רבה מזיכרונות הילדות שלי, ולכן אני יכול להזדהות יותר עם אלה שאין להם. הדמות של הבמאית מייצגת בעיניי את כל אלה שמספרים את סיפורם של אחרים - במאים, סופרים, ציירים. ייתכן שזו הדמות הכי קרובה אליי מבין הדמויות בסרטים שלי. כשהייתי סופר בצעירותי תיארתי את אלה שחיים בכאב ואת אלה שנלחמו על הדמוקרטיה. תמיד שאלתי את עצמי אם אני ראוי להיות זה שמספר את סיפורם של החלכאים והנדכאים, ועד היום אני שואל את עצמי את השאלה הזאת".
גם "אין ברירה אחרת" של פארק צ'אן-ווק עוסק באדם שמאבד את עבודתו וכך גם "משחק הדיונון" והפערים בין עשירים לעניים שמוצגים ב"פרזיטים". למה הנושא הזה חוזר כל כך הרבה בתרבות הקוריאנית?
"קוריאה עברה שינוי גדול מאוד בזמן קצר. קוראים לזה אצלנו תקופת הנס. בתוך כמה עשרות שנים הפכנו ממדינה של חורבות אחרי המלחמה לאחת הכלכלות החזקות בעולם. אבל לא כולם נהנים מהעושר. יש הבדלי מעמדות עצומים, ונדמה שהעשירים והעניים חיים בקוריאה על שתי פלנטות נפרדות. לכן זה נושא שמופיע הרבה בתרבות הקוריאנית בכלל ובקולנוע בפרט".
ובכל זאת קראת לסרט "אהבה אפשרית".
"ברוב סיפורי האהבה אנחנו מדברים על אהבה שהיא בלתי אפשרית, כמו ב'רומיאו ויוליה'. אני רציתי לדבר על אהבה שהיא אפשרית. גם בין בני זוג וגם בין אנשים ממעמדות שונים, כמו שני הזוגות. אמרתי לך, אני טיפוס אופטימי בסופו של דבר".
"אני לא אשכח בחיים את הרגע שזכינו על 'פרזיטים', כולנו היינו בהלם"
צ'ו יו-ג'ונג כבר גילמה אם למשפחה עשירה ב"פרזיטים". הפעם היא מגלמת אישה שמתקרבת למשפחה אחרת כשהמצלמה בידיה. "זו הפעם הראשונה שאני משחקת במאית, מישהי שעומדת מאחורי המצלמה, ולקח לי זמן להסתגל לכך", היא מספרת. "חשבתי הרבה על הדילמות האתיות של במאי דוקו, שצריך להחליט מה לצלם ומה לא. הבמאי נתן לי הרבה חופש פעולה".
יכולת לחבב את יה-ג'י?
"לי זה היה די קל. לדעתי, דרך הסרטים התיעודיים שלה היא מנסה לעשות טוב. גם אני מרגישה שכשחקנית אני גורמת לאנשים ליהנות ממה שאני עושה".
זו אין-סונג, איך מתכוננים לגלם אדם עשיר מאוד? שינית משהו באופן שבו אתה עומד או מדבר?
"הבמאי לא הנחה אותי, אבל הוא קצת התבדח איתי על כך שאני נראה טוב (אני לא חושב שאני חתיך, אגב) ורמז לי שאני כבר נראה עשיר. לדעתי, בימינו אנשים עשירים לא מדברים או מתנהגים אחרת מאחרים. אבל יש איזו תחושה שהם מעבירים, שהם חיים את החיים הטובים ונהנים מהם. את התחושה הזאת ניסיתי להעביר דרך הדמות".
כשאני שואל את השניים על שוק העבודה בקוריאה, זו מדבר על החשש שאנשים יאבדו את מקום עבודתם בגלל הבינה המלאכותית ועל הביטחון הכלכלי שגם דמות כמו סאנג-וו לא יכולה לקחת כמובן מאליו. "בסרט הדמות שלי קצת זחוחה וקצת יהירה, אבל גם היא יודעת ששום דבר לא בטוח". צ'ו רואה בזה גם הסבר להצלחה של היצירות הקוריאניות על פערי מעמדות. "בעיניי, ההצלחה של הסדרות והסרטים האלה נובעת בחלקה מכך שזה קורה בכל העולם. גם המסר של הסרט שלנו אוניברסלי".
אחת הסצנות היפות והמטרידות בסרט היא המפגש של סאנג-וו ומי-אוק בחוף. איך התכוננת אליה?
"הדמות שלי היא בעצם סמל לקפיטליזם ולקפיטליזם יש צדדים יפים וצדדים פחות יפים. בסצנה בים רואים את הצד הפחות יפה, ובאמת חשבתי על חיה כשגילמתי את הדמות באותה סצנה".
היו לו גם הכנות מסוג אחר. "למדתי לנגן בקלרינט, לדבר אנגלית ולהילחם בטאקוונדו. ממש העשיר האולטימטיבי". זו הגיע השנה גם לתחרות בקאן עם Hope של נה הונג-ג'ין. זה סרט אקשן משוגע ו'אהבה אפשרית' הוא על רגשות. נהניתי מאוד לשחק בשניהם ולהגיע עם אחד לקאן ועם השני לוונציה".
צ'ו, מצידה, עדיין זוכרת את ההלם כש"פרזיטים" זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. "חיי השתנו לחלוטין. הפכתי למפורסמת והרצון שלי להופיע בסרטים ובסדרות רק הלך וגבר. אני לא אשכח בחיים את הרגע שזכינו. למרות שלפני כן זכינו בקאן, עדיין כולנו היינו בהלם".
"הדממה שלו מחרישת אוזניים"
ג'ון דו-יון, שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בקאן על הופעתה ב-Secret Sunshine של לי, וסול קיונג-גו, שעבד איתו על "אואזיס" ו"פפרמינט קנדי", כבר הופיעו יחד ב-Kill Boksoon שעלה בנטפליקס. הפעם הם מגלמים זוג שמנסה להחזיק את המשפחה יחד אחרי הפיטורים. "חשבתי שהחוויה תהיה מעייפת, אבל בסופו של דבר נהניתי מאוד, גיליתי על עצמי דברים חדשים ואתגרתי את עצמי", אומרת ג'ון. סול מספר שהופתע מכמה שנהנה לחזור לעבוד עם לי. "קלטתי שהתגעגעתי לעבוד איתו, לתשומת הלב שלו לפרטים ולסצנות".
גם "המשרתת", שבו כיכבת, עוסק במפגש בין עניים לעשירים. מי-אוק חמקמקה יותר בעיניי. איך ניגשת אליה?
"בשני הסרטים, בעיניי, הדגש הוא על הדמויות. מי-אוק נזהרת מאוד לא לחשוף את עצמה וגם לא להפריע לבעלה, שמתאושש מהטראומה של הפיטורים. אני משתדלת שהדמויות שאני מגלמת יהיו תמיד מעט מסתוריות ובעלות רבדים שהצופה יצטרך לפענח. אני מקווה שגם כאן הצלחתי. 'המשרתת' הוא בעיניי מעין פנטזיה, ו'אהבה אפשרית' הרבה יותר ריאליסטי".
הבן שלכם בסרט כמעט לא מדבר. מה הוא רואה שהמבוגרים סביבו לא רואים?
"בעיניי הבן שלנו הוא המתבונן, ולכן יש לא מעט תקריבים על הפנים שלו", אומרת ג'ון. "הוא חרד למשפחתו והדממה שלו מחרישת אוזניים". סול מוסיף שבעיניו תנועות הפנים של הילד מבטאות את החרדה שמעורר בו המשבר של הוריו.
בסוף השיחה אני חוזר לסצנה בחוף, הפעם מנקודת המבט של ג'ון. "היה קר מאוד והצלחנו לעשות את הסצנה בטייק אחד", היא מספרת. "זו סצנה שהוציאה ממני את כל האנרגיה. התכוננתי אליה די הרבה זמן ושמחתי שהצלחתי לבצע אותה".
רון פוגל - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות
חיפוש בארכיון החדשות
הציגו את כל הידיעות מחודש ושנה מסוימים, או חפשו טקסט בארכיון.
או חיפוש טקסטואלי בארכיון