בריאן פולר הוא אחד מיוצרי הטלוויזיה המעניינים והייחודים הפועלים בהוליווד. מי שהיה מבין מפיקי הסדרות "גיבורים" ו"מסע בין כוכבים: וויאג'ר", הפך בשנת 2007 ליוצר סדרות ייחודי בפני עצמו עם הלהיט למביני עניין "החיים על פי נד". הסגנון הייחודי והצבעוני שלו עם תמות מורכבות של חיים ומוות המשיך גם בסדרה "חניבעל" על הרוצח הסדרתי הזכור מהסרט "שתיקת הכבשים", סדרה מצמררת שצברה לה קהל מעריצים נאמן. אחר כך הוא המשיך עם סדרה אפוקליפטית המביאה את האלים היוונים ואלים אחרים משלל אמונות אל ארה"ב של ימינו, "אלים אמריקאים". לכן כיף לצפות במעבר של היוצר אל המסך הגדול עם סרטו הראשון כבמאי - "מפלצות אמיתיות".כבר בסרטו הראשון פולר מנסה לענות על כל הציפיות ממנו ולספק אגדה קולנועית יוצאת דופן מסוגה. הצרה היא שהמוח המטורף של פולר לא באמת כזה מטורף. כל מי שאוהב ומכיר קולנוע יבין מיד שפולר חייב את סגנונו בסרט לצמד הצרפתי ז'אן-פייר ז'נה ומארק קארו, היוצרים של הסרטים "דליקטסן", "עיר הילדים האבודים" וכמובן הלהיט הגדול שז'נה ביים לבדו "אמלי". במאי צרפתי נוסף שהשפיע רבות על הסרט הנוכחי הוא לא אחר מאשר לוק בסון. הבסיס העלילתי של "מפלצות אמיתיות" מזכיר באופן מעורר חשד את הלהיט הקלאסי של בסון, "ליאון", וגם קצת את "ניקיטה". פולר בהחלט אוהב קולנוע, זה ניכר בכל פריים של הסרט, אבל הסרט הנוכחי המשלב אימה, הומור, פנטזיה, מלודרמה לא מצליח באמת לפגוע במטרה ולאזן בין כל האלמנטים השונים של התסריט לצד העיצוב הייחודי, הצבעוני והמצועצע שלו.
פרסומת
העלילה מתמקדת במערכת היחסים הבלתי שגרתית בין ילדה בשם אורורה (סופי סלואן), שהוריה המאמצים נטרפו לפי דבריה על ידי יצור אימתני שחי מתחת למיטה שלה. לטענתה, המפלצת נוהגת לטרוף את כל מי שנוגע ברצפת הדירה. כדי להרוג את המפלצת היא שוכרת את שירותיו של השכן המסקרן שלה (מאדס מיקלסן, "חניבעל", "ניצוד"). אורורה עוקבת אחרי פעילותו של השכן ומגלה שהוא מחסל דרקונים. היא רק לא יודעת שמדובר ברוצח שכיר לכל דבר ועניין. אורורה מציעה לו תשלום כדי שיתפוס ויחסל את היצור שחי מתחת למיטתה, טרף את הוריה והשאיר אותה בודדה. הילדה החברותית והפטפטנית והגבר המתבודד והשקט ינסו לפתור את התעלומה.העיצוב המרהיב של "מפלצות אמיתיות" יפהפה וקפדני להפליא, אבל כסרט לאנשים בוגרים הוא כושל באמת לספק חוויה קולנועית לקהל שרוצה לעבור את מה שהוא עבר בסדרות שפולר יזם והפיק. מיקלסן, שהוא סוג של דוד חביב בסרט הנוכחי, הוא בהחלט לא מיקלסן המבעית מהסדרה "חניבעל". הסרט גם לא באמת ידבר אל ילדים כי הוא בוגר מדי, מוזר מדי, חריג מדי. הסגנון שלו הוא בהחלט לא סגנון של סרט ילדים, וגם העלילה לא. הסרט מזכיר מאוד באופיו את יצירתו של ניל גיימן "קורליין ודלת הקסמים" שביים בכישרון למסך הקולנוע הנרי סליק. סליק הצליח ליצור סרט אנימציה מופלא לקהל בוגר, אבל גם לשמר את קסם הילדות התמים. במשימה הכל כך קשה והמורכבת הזאת פולר נכשל.
דמות חשובה נוספת בסרט היא לורן בגילומה של סיגורני וויבר שאיננה זרה לז'אנר האימה. מדובר במי שגילמה את אלן ריפלי בארבעה סרטים של "הנוסע השמיני". היא האם הרוחנית (אולי גם הביולוגית) של השכן נטול השם המסייע לילדה. וויבר עושה את עבודתה נאמנה אך דמותה אפילו פחות מורכבת. היא יוצרת דמות גרוטסקית מלאה בחיוכים מוזרים, מותחת את הלסת בצורה מטרידה ומשתמשת בנעלי העקב שלה כאקדחים. היא בהחלט תורמת לאווירה הקומית הגותית והביזארית של הסרט, אבל זה בהחלט לא תפקיד שייזכר ברזומה העשיר שלה כשחקנית.אחת הבעיות המרכזיות היא ששני הגיבורים אינם בשריים מספיק כדי להפוך את הסרט הזה ליצירה משפיעה שתיזכר לדורות, כמו אותו סרט צרפתי שגילה לעולם את נטלי פורטמן והפך את ז'אן רנו לכוכב קולנוע בינלאומי. הסצנה הזכירה היחידה בסרט בכיכובם של השניים היא סצנה מטורפת באמת שבה השכן מראה לאורורה כיצד לנקז ולחתוך גופה, ובסוף מאפשר לה לעזור בשלב הסופי של אריזת החלקים המבותרים של הקורבן. הלוואי והיו סצנות מטורפות נוספות מהסוג הזה בסרט כדי שיהפכו אותו לקולנוע זכיר. גם בסצנה מוצלחת כמו זו פולר מעדיף אותה נקייה וסטרילית ולכן היא גם פחות אפקטיבית. הסרט מנסה לעסוק בנושאים חשובים כמו הזנחה, התעללות ונטישה בילדות, אבל הוא נכשל בייצוג שלהם. אי אפשר לעטוף את הקהל בצמר גפן ורוד ובשלל גחמות טכניות מרשימות שמעלימות את האימה והכאב הנמצאים בבסיס הרעיוני של הסרט. ההתעקשות המוזרה הזאת מונעת מ"מפלצות אמיתיות" להיות סרט בעל כנות רגשית.אם בוחנים סרטי אימה והרפתקאות משפחתיים משנות ה-80 כמו "גרמלינס", "הגוניס" ואפילו "אי.טי", לא מדובר בסרטים שניסו להתחנף לקהל. הם היו מטרידים לא פחות מאשר מבדרים ולכן הם גם הצליחו מעל ומעבר למשוער. הם הצליחו לגעת בקהל בטווח רחב של גילאים - מבוגרים עד צעירים. כל אחד מצא את עצמו בסרטים האלה כי הייתה בהם כנות רגשית וקולנועית נדירה, משהו שמאוד חסר בסרט הקולנוע הראשון של פולר כבמאי. הוא טובע בתוך כל החגיגה הקולנועית הצבעונית ועל הדרך מאבד את הבסיס האמיתי שצריך לגרום לקהל להתרגש, להיות במתח וגם לצחוק. בעוד שאת הסרטים הקלאסיים המוזכרים מעלה הקהל אוהב לראות שוב ושוב, אני בספק אם הקהל שיגיע לאולמות הקולנוע ירצה לצפות ב"מפלצות אמיתיות" שוב. צבעוני ומחמם לב, אבל באותה נשימה לא נועז ולא זכיר.
קודם כל תודה רבה לאתר סרט על הכרטיסים למי שזכה בחידון. לפי התקציר וגם התחלת הסרט זה מאוד הזכיר לי את הסרט ליאון, רק עם טוויסט קצת שונה בסוף והרבה פחות דרמה. הסרט מתחיל מאוד איטי אבל לאט לאט תופס קצב והתרחשויות ומצליח לעניין עד סופו. השחקנים משחקים מצוין, והדינמיקה בין מיקלסן לילדה מרגישה אמינה. ואפילו פה ושם היו כמה קטעים משעשעים שהעלו צחקוק קל אצל הקהל. כל התפאורה של הסרט והאפקטים נראים כאילו נלקחו מאגדה וזה בסופו של דבר מה שהסרט מנסה לשדר. זה בהחלט סרט שנראה יותר טוב על המסך הגדול מאשר בטלויזיה בבית. כן היה חסר לדעתי יותר סיפור רקע גם על הילדה וגם על הדמות של מיקלסן, אבל סה"כ סרט נחמד מאוד. הוא לא יזכה באוסקר אבל לגמרי אפשר להעביר איתו כשעה וחצי מהנות.
שלח/י
מאדס מיקלסן
סיגורני ויבר
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות