היום שאחרי לכתי

מבוזבז. הפוטנציאל קיים אבל חסר מחץ. יש סיפור מעניין ונוגע אבל הוא מתקשה להתרומם ולהגיע לשיא. המשחק טוב והנופים המדבריים היפים גם תורמים את שלהם ,אבל הסך הכל יכול וצריך היה להיות טוב יותר.

סרט טוב, פסיכואנליטי שמציף על פני המרקע תא משפחתי חסר, עם אבא אתיאיסט ובת שחסרה לה אימא. מנשה נוי מגלם ווטרינר שהסצנה הראשונה מתחילה בניתוח של יגואר. האם החיה המורדמת היא מטאפורה לחיו? האם זה הוא? בתו נעדרת כבר יומיים מהבית והוא לא ממהר לפנות למשטרה משום שהיא תמיד חוזרת. בחקירה המשטרתית הצופה מגלה עד כמה האב לא יודע דבר על בתו. האבא לא יודע להתמודד עם ניסיון ההתאבדות של בתו, ומחליט לקחת את בתו למשפחת האם בדרום הארץ. האם המשפחה תסייע לו להתמודד עם התנהגותה של בתו? בדרך למשפחה שמתגוררת סמוך לים המלח רוני שואלת את אביה מה קורה לו הייתה מתה. כדאי לשים לב איך האב עונה בתשובות יבשות נטולות רגש שברגעים אלה בא לי לחבוט בו. הסרט מתואר מנקודת מבטו של יורם גולן, ולכן דמותה של רוני כאן לוטה בערפל. הצופה לא יודע עליה הרבה וזה היה חסר לי. המדבר הוא מטאפורה ליחסים העצורים רגשית בין האב לבתו, הצמאה למילה טובה וחום. בנוסף נמרוד אלדר נעזר במטאפורות קולנועיות נוספות כמו: הבולענים, הגלעד לזכרו של בן המושב שנהרג, ים המלח – ים המוות, ומעטה מדברי יבש ללא שריד של צבע ירוק. סרט מעורר מחשבה.