Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל דוקאביב 2023: המלצות וסקירות

Love to Love You, Donna Summer

הסרט הדוקומנטרי היפה והמרגש על חייה של "מלכת הדיסקו" דונה סאמר הוא יצירה משפחתית. בתה הצעירה של הכוכבת, ברוקלין, היא מיוצרי הסרט הרצוף עדויות מצולמות ובוויס-אובר של בני משפחתה של הזמרת. הסרט נקרא כשם הלהיט שהקפיץ את סאמר לפסגה, Love to Love You, Baby , שיר פופ סקסי במיוחד. הוא נפתח בקלוז-אפ על פניה האקספרסיביים מאוד של הזמרת, ובביצוע חושני של הלהיט הזה. הקהילה הגאה בסבנטיז אהבה את השיר והקפיצה את הזמרת למעמד אייקון פופ, אך יחסיה עם הקהילה עברו שינוי כואב בעידן האיידס.

לבו של הסרט הוא דווקא בסודות המשפחתיים והאישיים של הזמרת הזוהרת. נחשפת דמותה המורכבת כמבצעת מחוננת, כותבת שירים מוכשרת ודיווה סקסית, שמאחורי התדמית הזוהרת שלה מסתתרים סודות אפלים. דרך הסיפורים של בנותיה, אחיותיה ובעלה, ואפילו החבר לשעבר המתעלל שלה, אנו מגלים אישה מצחיקה, מוכשרת ויצירתית להפליא, אך מלאת כאב ומיוסרת. בקטעי ראיונות איתה, מתגלה אישה אינטליגנטית להפליא, רהוטה ומודעת מאוד.

אחיותיה, שהצטרפו אליה כזמרות רקע לסיבוב ההופעות, מעידות שעשו זאת כדי להגן עליה מפני הסובבים אותה, שניצלו ופגעו בה, כולל, בעיקר, הגברים בחייה. זה סרט שמתרכז באדם מאחורי המוזיקה, אף כי יש בו כמובן הרבה קטעים מוזיקליים. זה סיפור על אישה שחורה באמריקה הגזענית, חלוצה מוזיקלית שפרצה דרך לבאים ולבאות אחריה, אישה מצליחה בעולם גברי ויוצרת שנאחזת ביצירה שלה על מנת להמשיך לחיות למרות הכול. (יעל מאורר)

חבורת חובבנים

הקשר בין אהבת הקולנוע, ה"סינפיליה", לבין הקולנוע עצמו מעסיק רבים עוד מימיו הראשונים של המדיום – מי מחזיק את מי?; "אם הסיניפיליה מתה, אז גם הקולנוע מת", אמרה לימים החוקרת הנודעת סוזאן סונטאג. אין פלא, אם כך, שעם ציטוט זה בחרה הקולנוענית קים הופקינס לפתוח את סרטה "חבורת חובבנים" אודות חבריו המזדקנים של מועדון הקולנוע החובבני העתיק ביותר בעולם (נפתח ב-1932) בעיר בראדפורד שבבריטניה, שמנסים לשמור על הגחלת חיה למרות צרות כלכליות ואישיות שרודפות אותן.

ללא ראיונות אישיים או נוכחות היוצרת (פורמט ה"סינמה וריטה" או "זבוב על הקיר"), "חבורת חובבים" מלווה באווירה חיננית וכנה כשהוא מציג את סיפורם של פנסיונרים (וכמה צעירים) אחדים – כל אחד מתמודד עם פן אחר ומר של החיים (בדידות, אובדן יקיריהם וכו') – המתאחדים מדי שבוע כדי לצפות בקלאסיקות הוליוודיות ("אוקלהומה!" הוא בין החביבים עליהם ביותר) ולפתח רעיונות לסרטים מקוריים משלהם, רק כדי לצאת יחדיו עם מצלמה ופנס בודד לשטח כדי להביאם לחיים.

כשחובות מצטברים ומצטרפים חדשים לא נראו שנים באופק, על החבורה הקטנה למצוא פתרון כדי להשאיר את שמחת החיים שלהם חיה. דווקא דרך הסיפור הקטן והלא מזיק הזה, הופקינס מנסה לענות לאותה שאלה אגדית ומוכיחה כמה חשובה היא אהבה לקולנוע וכמה משמעות היא מעניקה לרבים. (דניאל עמיר)

20 ימים במריופול

"התמונות קשות לצפייה, אך הכרחיות", אומר במאי הסרט (והעיתונאי) מסטיסלב צ'רנוב, אשר הגיע יחד עם צוותו למריופול (בעת הפלישה הרוסית לאוקראינה). עבודות הצילום של צ'רנוב יכלו להישאר ככתבה טלוויזיונית, מאז תחילת הפלישה ועד היום, כתבים נוספים מסכנים את חייהם, נכנסים אל תוך שטחי המלחמה, ומעניקים מבט למתרחש. לעומתם, צ'רנוב יוצר מחומריו, שפורסמו בתקשורת העולמית ועוררו זעזוע גורף, שיר הלל לכוח העיתונאות כנגד מפיצי הפייק ניוז, ובנוסף מעניק דיוקן מצמרר, כואב ואישי על העיר ותושביה.

הרבה מכוחו של הסרט נשען על העריכה, המצליחה לאזן בין הקטעים השונים, ומלכדת ליצירה קוהרנטית. על אף שההתחלה קשה לצפייה, וגורמת לאי נוחות, לאט, לאט, במידתיות ובזהירות, הראיונות לצד הקטעים מהמלחמה יוצרים פסיפס מרגש. בנוסף, צ'רנוב עצמו מקריין במהלך הסרט, אלמנט ההופך את היצירה לאישית. הדבר אינו בהכרח אפקטיבי, אך אינו גורע מהחוויה הכללית (אור פז).

קוראים לי אלפרד היצ'קוק

סרטו של מרק קאזינס, במאי סרטים דוקומנטריים ומבקר שכתב גם ספרים על קולנוע, יצא לרגל יום ההולדת ה-100 לסרטו הראשון של אלפרד היצ'קוק ב-1922. הסרט בוחר בטכניקה מיוחדת על מנת לספר מחדש את הסיפור של אמן המתח, שזכה לאינספור ספרים וסרטים על יצירתו. הסרט של קאזינס מציג את עצמו כסרט בכתיבתו ובבימויו של אלפרד היצ'קוק, שנפטר כזכור ב-1980. "היצ'קוק", שאת קולו מחקה בדייקנות הסטנדאפיסט והשחקן הבריטי אליסטר מקגואן, מדבר אל צופי הסרט ומדריך אותם בסצנות מסרטיו. זוהי דרך מיוחדת לספר סיפור על במאי ייחודי, אך הטריק הזה הופך למעט מייגע, במיוחד כשמדובר בסרט באורך שעתיים.

קאזינס בוחר לחלק את הסרט לנושאים, מ"בריחה," דרך "תשוקה" ל"זמן", "מימוש עצמי" ו"גובה". הסרטים שדרכם מודגמים הנושאים נעים מסרטיו הידועים ביותר של היצ'קוק לסרטיו הראשונים מתקופת הסרט האילם. דווקא הסרטים הפחות ידועים הללו מספקים דוגמאות מעניינות במיוחד לגאונותו של היצ'קוק וכמה פריימים קולנועיים מרהיבים וחדשניים.

אבל לעתים נדמה שהרצון להסביר את הסצנות דרך הנושאים מעט מאולץ. הקשר בין קוצב הלב שהושתל בליבו של היצ'קוק לבין הדרך בה הוא קוצב זמן בסרטיו מעניינת, אך נראה שקאזינס לוקח אותה לפעמים רחוק מדי. עם זאת, ניתוח הסצנות המדוקדק מניב תובנות יפות, כמו למשל הדברים אותם בוחר היצ'קוק לא להראות, כמו סצנת הרצח בסרט "פרנזי". כך גם הניתוח של השימוש המופלא של היצ'קוק באור וצל כדי לספר סיפור.

סרטו של קאזינס מסתיים בסצנת קריצה למצלמה של דמות בסרטו האחרון של היצ'קוק, "מזימות" מ-1976. אבל בסרט של קאזינס, שכולו קריצה מתוחכמת ומתחכמת לקהל אוהביו של היצ'קוק, חסר התבלין ההיצ'קוקי האופייני של הומור חד כתער, שאינו לוקח את עצמו ברצינות יתרה. מה שאי אפשר לומר על הסרט התיעודי הזה. (יעל מאורר)

לכל הסרטים ולהזמנת כרטיסים היכנסו לאתר פסטיבל דוקאביב. לחלק השני של הכתבה - לחצו כאן