הבאג הגדול: ביקורת סרט נטפליקס

"הבאג הגדול", סרטו של הבמאי הצרפתי ז'אן-פייר ז'נה ("אמלי") שגם כתב את התסריט, הוא יצור כלאיים. מצד אחד, זוהי סאטירה שיש בה כמה רגעים מוצלחים על הבורגנות הצרפתית, שחיה חיי מותרות עם כל החידושים הטכנולוגיים האחרונים, בעלת יומרות אמנותיות וספרותיות ומחזיקה בדימוי עצמי נאור. מצד שני, יש כאן ניסיון לעסוק בנושא המרכזי שמעסיק את המדע הבדיוני: מהי המהות של ה"אנושי"? כיצד אפשר להגדיר מיהו אדם אם קיימות מכונות המצליחות לחקות אותו בדיוק מושלם? כדי לספר סיפור על אנושות במאבק מול טכנולוגיה מתקדמת שמאיימת לחסל את האנושי, נושא חוזר באינספור סרטי מדע בדיוני, בוחר הבמאי בפורמט קומי, שמדגיש מההתחלה את הגרוטסקיות של הקיום האנושי, אך גם את העדיפות של האנושיות הפגומה על הטכנולוגיה ה"מושלמת".

המבנה של הסרט שעלה בנטפליקס דומה לקומדיית מצבים. שבעה אנשים נכלאים בתוך בית ומנסים להיחלץ ממנו תוך שימוש בתחבולות שונות ומשונות עד לסוף המפתיע. הרוב המוחלט של הסרט מתרחש בתוך בית עתידני בשנת 2045 כאשר זן מתקדם מאוד של רובוטים זהים זה לזה בכל, הנקראים "יוניקס", בדיחה על כך שהם ההפך מייחודיים (unique) , שולט בעולם. הסרט נפתח בקטע מתכנית טלוויזיה בה צופים האנשים בבית ששמה "הומו רידיקולוס" כלומר "אדם מגוחך", פרודיה על תכניות הריאליטי של ימינו, בה הרובוטים מתעללים בדרכים שונות בבני אדם ומציגים אותם לראווה ככלבים או חיות אחרות. זהו מוטיב חוזר בסרט, המדגיש מצד אחד את הגיחוך שבקיום האנושי, אך מצד שני מראה כיצד דווקא הגיחוך הזה הוא מה שהופך את האדם לאנושי.

[*]

היוצר של סרטים מסוגננים להפליא כמו "אמלי", "עיר הילדים האבודים" ו"דליקטסן", יצר גם הפעם סרט מרשים ויזואלית ומסוגנן, שבסופו של דבר גם הוא, כמו הלהיט הגדול שלו "אמלי", בעל מסר אופטימי. הבית העתידני בסרט נראה כמו פנטזיית מדע בדיוני משנות ה-50 וה-60 על הבית של ה"עתיד". גם הדמויות בסרט כאילו נלקחו מסיטקום ולבושות בהגזמה צבעונית.

בעלת הבית אליס (אלסה זילברשטיין, "לאהוב אותה מאז") לבושה כמו עקרת בית בסיטקום ומתעסקת בסריגה, קליגרפיה וכתיבה ב"יומן הרגשות" שלה. בעלה לשעבר, ויקטור (יוסוף חאג'די, "הסוכנות") מגיע במפתיע עם המאהבת שלו, ג'ניפר (קלייר חוסט), ונתקל במחזר של אשתו, מקס (סטפן דה גרודט). איתם גם הבן המתבגר של מקס, לאו (הלי ת'ונה) ובתם המתבגרת של אליס וויקטור, נינה (מריסול פרטר). השכנה חדת הלשון פרנסואז (איזבל ננטי, "אורחים מטורפים") שמגיעה מבחוץ בדיוק ברגע המשבר, נכלאת יחד עם כולם בבית ומספקת עוד הפתעות קומיות. בנוסף לבני האנוש המגוחכים והעסוקים בעצמם, יש בבית גם רובוטים מדגמים ישנים יותר, שמעוצבים גם הן בחן רב. הם מנסים להבין מה מפריד אותם מבני האנוש שסביבם ומגיעים בסוף לתשובה: הומור. זהו אותו דבר חמקמק שרובוטים לא מבינים. הברית בין האדם למכונה יכולה להיווצר רק כאשר המכונות יבינו טוב יותר מהי המהות של האנושי והאנשים יבינו שגם למכונות יש סוג של נשמה.

אבל מסתבר שחוש הומור הוא (גם) עניין של גאוגרפיה. זה לא בדיוק סרט מצחיק, למרות שיש בו כמה בדיחות לא רעות, בעיקר בקטעים בהן הפרסומות שצצות מעל ראשיהן של הדמויות מציעות להן מה שהן "צריכות", כולל שירות שמציע תשובות מתוחכמות ועלבונות מתוזמנים. גם הניתוק של בני הנוער מכל דבר שאינו עכשווי זוכה לבדיחה לא מוצלחת במיוחד על היטלר. ברגע קטן ויפה בסרט, נינה, הבת המתבגרת והרגישה, משנה קעקוע של פרפר לקעקוע של עקרב, כדי להמשיך לתחזק את הדימוי העוקצני שלה. בדיחה אחרת שנמתחת לאורך כל הסרט עוסקת ברובוט בשם "איינשטיין", מעין ראש מדבר חכם, שצריך לבקש ממנו כל הזמן להוריד את רמת התחכום כדי שיבינו אותו. אחד מהגיגיו הפילוסופיים על מהות הגאונות היא שכל יכולת אנושית יוצאת דופן נובעת מפגם. "כולנו מקוריים ומלאי פגמים", אומרת אליס בכתב הגנה על האנושי מול המכני.

הדמויות בסרט הן קריקטורות מוגזמות של טיפוסים אנושיים: האישה הנבגדת, המזכירה שרק נראית טיפשה, הבעל הבוגד שעדיין מאוהב באשתו, בני הנוער המעמידים פני ציניים אך כמהים לאהבה, השכנה המבוגרת והבודדה והמחזר השקרן והחרמן. אבל למרות הגיחוך שלהם, הם מצליחים להתאגד למען מטרה משותפת. האנושי עדיין מנצח את הטכנולוגי, לפחות בפנטזיה הזאת.

הסרט "הבאג הגדול" משודר בנטפליקס. לביקורות סרטים נוספות >> לחצו כאן