ביקורת נטפליקס: הסרטים הקצרים של ווס אנדרסון

השנה האחרונה הייתה שנה רפלקטיבית מדי עבור ווס אנדרסון: טרנדים בטיקטוק שהריצו בקשות ל"'הכנס שם של פרנצ'ייז כאן' בבימוי ווס אנדרסון'" במנועי AI והתעסקות מופרזת ב"אסתטיקת ווס אנדרסון" גרמה לאוטר לפקפק במה שהפך אותו לכה מפורסם. "אני מאוד טוב בלהתחמק מלראות את הדברים הללו", אמר הבמאי בראיון לפני מספר חודשים, "אני לא רוצה לראות יותר מדי ממה שאחרים חושבים שאני אמור לעשות, כי אז אולי אנסה להפוך להיות משהו שאני לא".

אי אז, ענקית הסטרימינג "נטפליקס", תמיד צמאה לעוד תוכן, רכשה את הזכויות לרוב הקטלוג הספרותי של רואלד דאל. היא פנתה לאנדרסון, ממעריציו המושבעים של הסופר הנודע, שכבר עיבד את ספרו "מר שועל המהולל" לסרט סטופ-מושן נפלא לפני כיותר מעשור, שיטפל בחומרים שרק נרכשו. התוצאה היא ארבעה סרטים קצרים (הנעים באורכם בין 40 ל-15 דקות) - "הסיפור המופלא של הנרי שוגר" (שזכה ראשית לפרמיירה חגיגית בפסטיבל ונציה בחודש שעבר), "הברבור", "לוכד העכברים" ו"רעל" – שמעבדים סיפורים קצרים ולא נודעים של רואלד דאל, אך בעיקר עושים שני דברים מהותיים: מצילים את כבודו האבוד של דאל השערורייתי במאה ה-21 ומוכיחים כי אנדרסון הוא הרבה יותר מקווים סימטריים ודוגמאות חינניות – אלא קודם כל מספר.

ארבעת הסיפורים – "הנרי שוגר", אודות בורגני בגיל העמידה שמגלה יכולות מיסטיות, שבונות מחדש את עולם הערכים שלו; "הברבור", המתאר את סיפורו של ילד דחוי חברתית שמתמודד מול שני בריונים סדיסטיים; "לוכד העכברים", אודות לוכד עכברים אקסצנטרי ומבהיל, שהופך לאויבו בהדרגה; ו"רעל" על בריטי בהודו שמנסה להימנע מהכשה של נחש ארסי ע"י חוסר תזוזה – מתקיימים כל אחד בעולם ובתקופה אחרת משלו, אך קשה להתייחס אליהם כאל ארבע יחידות נפרדות.

סרטיו הקצרים של אנדרסון חולקים את אותו קאסט שחקנים מצומצם (בנדיקט קמברבאץ', רייף פיינס (לרוב בתפקיד דאל עצמו בביתו, כאחד ממספרי הסיפור), בן קינגסלי, רופרט פרינד, דב פאטל וריצ'רד איואדה) בקומבינציות שונות ובתפקידים שונים, בכולם מסגור הסיפור משחק חלק מרכזי (מי מספר? האם הסיפור תיאטרלי או פרוזאי?), כולם מסתיימים בתיאור היסטורי אודות הליך כתיבת הסיפור ע"י הסופר ובכולם האסתטיקה משרתת את הטקסט, שנשמר במלואו מהמקור של דאל. כך – כשסרט אחר סרט עובר מדאל/פיינס המספר לאיואדה לקאמברבאץ' וחוזר חלילה, ואלמנטים משמעותיים בכל סיפור פשוט לא מופיעים (לדוגמה -העכבר ב"לוכד העכברים" והנחש ב"רעל") לצד "עובדי במה" שמעלימים חפצים בשינוי סצנה – נדמה שאנדרסון עצמו רוצה שנתייחס לאוסף הסרטים כמקשה אחת.

אין בכך להגיד שהסרטים אינם נבדלים באיכותם – בחלקם התיאטרליות עובדת פחות, ותשומת הלב של הצופה יכולה לרדת עם הזמן, גם אם מדובר בסרטים קצרים במיוחד (באופן אירוני, דווקא הסרט הכי ארוך – "הנרי שוגר" – הוא המוצלח והקוהרנטי ביותר באוסף) – אבל רובם ככולם משמשים כאמצעי להבלטת הטקסט של דאל, שזכה לחוסר הערכה בשנים האחרונות בשל נטיותיו הגזעניות ודעותיו הגובלות באנטישמיות, שהביע באופן פומבי לאורך השנים עד למותו ב-1990.

מן העבר השני, דאל הונצח בתרבות הפופולרית כסופר ילדים מחונן (שיצירותיו זוכות לעיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים באופן רציף כבר עשרות שנים), שידע תמיד לתאר בדיוק את זרות הילדים בעולם המבוגרים הלא מובן, המקאברי והמרושע לעיתים. אנדרסון מנסה לחתור תחת שתי תפיסות אלו באוסף הסרטים הנ"ל: מן העבר האחד, הבמאי בוחר בסיפורים עם אוריינטציה בוגרת יותר (ולא סיפורי ילדים פרופר, כפי ש"מר שועל המהולל" לפעמים מוגדר) מהקטלוג של דאל, ובכך מציג את ראיית העולם הצינית והשחורה של הסופר באופן בולט ובוטה יותר – דמויותיו של דאל/אנדרסון הן אקסצנטריות, אכזריות, או קלולסיות מהרגיל.

מן העבר השני, לא פעם אלו חוטאות בחטאי גזענות וקסנופוביה, שמוחבאות תחת סיפורי מעשיות אורבניים אודות טיפוסים צבעוניים בבריטניה האפרורית. אין בכך כמובן להגיד שאנדרסון מוחק או מתעלם מגילויי האנטישמיות שדאל הציג, אך הסופר שהוא מציג אינו נתון לחלוקה דיכוטומית – מספר סיפורים ולא רק סופר, קורץ לעולם הילדים אך לא פועל בו אקסלוסיבית, מעורב בסיפוריו ודמויתיו אך גם מרוחק מהן, סולד משנאת זרים אך חוטא בה בעצמו.

העיסוק בדמותו של דאל מוביל את אנדרסון לעסוק בדימויו הקולנועי שלו ולפסל בו משהו חדש. כמי שתמיד "התאבסס" על מסגור סיפורים (שני סרטיו הארוכים האחרונים – "הכרוניקה הצרפתית" ו"אסטרואיד סיטי" – פועלים כולם כדי להדגיש את עניין המסגור), המעבר ב"אוסף דאל" בין דאל המספר לדמויות המספרות את סיפוריהן ואפילו לדמויות בספרים שדמויותיו של הסופר קוראות מתעלה על האלמנט האסתטי גרידא ועובר לאזור פילוסופי יותר, אקזיסטנציאלי אפילו – למי נאמין? למספר/סופר ה"נייטרלי" או לדמות שחווה את אירועי הסיפור מול עינינו? והאם העלמת אלמנטים מסוימים מסיפור הופכים אותו למוחשי יותר עבורנו, כיוון שהיא מאפשרת את הפעלת יצירתיותינו המחשבתית, או שמא היא מסוכנת מהרגיל – ומאפשרת את עיקום העובדות והאמיתות לפי גחמותיו של כל אחד מאיתנו?

כל השאלות המדיומליות האלו הופכות לרלוונטיות עוד יותר בעידן הפוסט-אמת, ונותנות לסיפוריו בני ה-70 ויותר שנה של דאל נופך אקטואלי מתמיד. עם זאת, ויותר מכל, "אוסף דאל" הוא מעין הצהרת כוונות של ווס אנדרסון למעריציו/מלעיזיו – "אסתטיקת ווס אנדרסון" (על אחת כמה וכמה כאן, כשהיא מופיעה ללא פסקול רוקנ'רול קלאסי – כמו שהבמאי אוהב לעשות) אינה מופיעה בסרטי האוטר כי היא "מגניבה" או דווקא "חרושה" או "כי ככה מתחשק לו", אלא כדי להדגיש את הסיפור שמולנו, ולגרום לנו להיות מודעים לחוויית הצפייה, בתקופה שמיטב הסרטים מנסים לגרום לנו להרגיש בדיוק ההפך.

האם "עיבודי ווס אנדרסון לרואלד דאל 2023 " ייזכרו בצורה מובהקת מבין עיבודי דאל לדורותיהם או אפילו בתוך הפילמוגרפיה הענפה הפרטית של אנדרסון? לא בהכרח, אבל אם בכל זאת יזכו למעמד מכובד, יהיה זאת בגלל מה שהם הוכיחו את צורת העשייה הקולנועית של הבמאי: יותר משדאג למיקומו של כל קו סימטרי בפריים, דאג ווס אנדרסון לספר סיפור.

הסרטים הקצרים של אנדרסון זמינים לצפייה בנטפליקס. לביקורות סרטים נוספות >> לחצו כאן