Seret מהעבר: 20 שנה להצלצול

"הצלצול", אחת ההפתעות של 2002 שיצא השבוע לפני 20 שנה, הוא רימייק הוליוודי לטרילוגיית האימה "רינגו" של הבמאי הידאו נקאטה המבוססת על ספר באותו שם מאת ג'וקי סוזוקי, מקבילו היפני של סטיבן קינג. האור הירוק להפקה בוודאי זכה לחותמת הסופית בעקבות ההצלחה המסחררת של "החוש השישי" שמשלב אלמנטים דומים של פעילות על טבעית הקשורה לחיים שאחרי המוות, ילד אחד בעל קשר מיוחד אליה והעיסוק בתמות של הורות.

עד אותו רגע המושג רימייק אימה יפנית לא היה קיים בהוליווד, לכן התקציב שהוקצב לסרט היה יחסית צנוע - 45 מיליון דולר. הפרופיל הנמוך התאים מאוד למקור ולתוכן, קלטת מחתרתית שעוברת מיד ליד. הבמאי היחסית לא מוכר באותה תקופה, גור ורבינסקי ("המקסיקני"), נבחר לביים. ורבינסקי דגל באופיו המחתרתי של הסרט ורצה שהוא יצבור קהל מעריצים בשיטת מפה לאוזן. מסיבה זו הוא סירב ללהק שחקנית מוכרת לתפקיד הראשי, לכן מועמדויותיהן של גווינת פאלטרו, ג'ניפר קונלי וקייט בקינסייל נפסלו.

[*]

נעמי ווטס, לא בדיוק שחקנית מתחילה או צעירה, בילתה 15 שנים בפרויקטים בינוניים בשלהי הוליווד והייתה ידועה יותר כבת זוגו של הית' לדג'ר, עד שמצאה את תפקיד חייה ב"מלהולנד דרייב" של דיוויד לינץ'. מופתי ככל שיהיה, עדיין לא מדובר בשובר קופות שמקנה תהילת עולם והמשכיות תעסוקה. אבל מבחינת ההפקה של "הצלצול", זו היתה מציאה של ממש – שחקנית איכותית אך לא מוכרת מספיק בשביל למשוך תשומת לב לא רצויה. הליהוק התאפשר הרבה בזכותו של ניל אדלשטיין ששימש כמפיק בשני הסרטים וברגע של נאיביות אף הציע ללינץ' לביים גם את "הצלצול".

מקור האימה בסרט הוא סרטון ויראלי. לא מהסוג שאפשר למצוא היום ביוטיוב או טיקטוק, אלא כזה שמופץ באמצעות קלטת וידאו העוברת מאדם לאדם. אדם שצופה בסרטון המזוויע מקבל שיחת טלפון וקול לוחש מסתורי מודיע לו: "7 ימים". משמע, אותו אדם הולך למות תוך 7 ימים באמצעות מסך טלוויזיה, אם לא יראה את הקלטת לאדם אחר וישמור על שרשרת הוויראליות. בתום התקופה, תידלק הטלוויזיה הקרובה אליו ובה תשודר תמונה של באר, ממנה יגיע מותו. לשם הסרט באנגלית, כמו ביפנית אבל לא בעברית, יש משמעות כפולה: רינג זה גם צלצול וגם עיגול. העיגול הלבן על גבי שחור הוא אחד הקטעים המוצג בקלטת והוא מתאר את המבט מתוך באר סגורה. "הצלצול" הוא גם אזהרה לסכנות הטמונות במסכים, כשהוא לוקח מכשיר שיש כמעט לכל אחד בבית והופך אותו לסכנה. זהו גם אחד היתרונות הבולטים של הסרט שלא הלך לאיבוד בתרגום מהמקור – אימה מחלחלת ברמה רגשית ולא באמצעות הפחדות זולות, בזכות הבימוי והצילום שהקנו ל"צלצול" את האווירה הייחודית והמטרידה שלו. סצנת המוות האחרונה בסרט, מבעיתה מהרגע שהטלוויזיה נדלקת ועד לסיומה. לעולם לא אשכח איך צפיתי בה באולם ריק מאדם, ושקשקתי מפחד גם כשחזרתי הביתה. כמובן שבבית היו לי טלוויזיה ומכשיר וידאו שקצת היססתי להדליק.

הסרט הפך להצלחה קופתית ענקית, עם הכנסות של 250 מיליון דולר, מתוכם 14 ביפן, הפתעה אפילו עבור מנהלי דרימוורקס. כמתוכנן, השמועה עברה מפה לאוזן ומספר בתי הקולנוע שהקרינו את הסרט גדל בהדרגה משבוע לשבוע. בצעד שיווקי גאוני וקריפי כאחד, קלטות וידאו הושארו על שמשות המכוניות החונות מחוץ לבתי קולנוע. "הצלצול" פתח את הגולל על רימייקים של אימה יפנית בהוליווד, ביניהם "הטינה" ו"מים אפלים" (גם הוא בוים במקור על ידי נקאטה על פי ספרו של סוזוקי). לאור המספרים, סרט המשך היה בלתי נמנע וביים אותו נקאטה עצמו. גור ורבינסקי הפך לשם גדול ומבוקש וקיבל את ההגה לסדרת "שודדי הקריביים". נעמי ווטס סוף סוף זכתה להכרה שכל כך מגיעה לה וממשיכה עד היום לגוון בין סרטי איכות עצמאיים לשוברי קופות.

20 שנה אחרי, הקדמה הטכנולוגית היתה אמורה כביכול להוציא את העוקץ מהסרט. קלטות וידאו – לא קיימות יותר. גם המחליף שלהן, ה-DVD, כבר כמעט לא בשימוש. טלפון קווי שיכול לצלצל ולהפחיד – עבר זמנו. הטלויזיות הישנות שרואים בסרט הוחלפו מזמן במסכים דקים. הגדילו לעשות ברימייק הכושל "הצלצול 3" משנת 2017 והחליפו את הקלטות במיילים ואת הטלפון הקווי בסמארטפון. אבל למרות שהפלטפורמה כבר איננה, הרעיון נשאר רלוונטי ו"הצלצול" עדיין מצמרר ואפקטיבי בצפיות חוזרות.